דייט מטורף: "בואי נעשה את מבחן עשר הדקות"

הוא בכלל לא נראה כמו בתמונה ששלח לי. "בתוך עשר דקות מעכשיו את מחליטה אם את רוצה לצאת איתי או לא. אני לא אעלב. להפך, אני אודה לך ואעריך את הכנות שבך", אמר וכאילו קרא את מחשבותיי. ואני זרמתי עם זה, ואיתו, עד הסוף

קבענו להיפגש בעשר. שעתיים קודם לכן הוא שלח לי תמונה ואני שלחתי לו את שלי. לא דיברנו על התמונות, אף אחד מאיתנו לא החווה דעה על מראהו של האחר. לרוב אומרים לי "את נראית טוב", "חמודה", משהו. אבל לא הוא. הוא מצידו שלח לי שתי תמונות בהן הוא נראה סביר. מצח גבוה בתמונה אחת, ובאחרת הוא יושב עם תינוקת לבושה ורוד.

 

כבר מההתחלה נוצרה בינינו אינטימיות מוזרה. הרגשתי שאני יכולה לומר לו כל דבר. זאת הסיבה לכך שמהמשפט השני במסנג`ר הוא כבר התרגז עליי וניתק, כי אמרתי משהו שעלה בדעתי. התחנפתי כמו שצריך והוא סלח לי. הוא הבין, הבנו יחד, ששנינו אימפולסיביים.

 

הוא הגיע לאסוף אותי. נכנסתי למכונית, ואז הגיע הרגע הקריטי בו גיליתי שהוא ממש לא כפי שהוא נראה בתמונות.

 

"איפה את רוצה לשבת?" שאל אותי. אמרתי שם של בית קפה ממש ליד הבית. הוא הבין את הרמז.

 

"תראי", אמר לי אחרי דקה, "בואי נעשה את מבחן העשר-דקות".

 

"שהוא?" עניתי בפליאה.

 

"מבחן העשר-דקות", ענה לי, "הוא מבחן בו בתוך עשר דקות מעכשיו את מחליטה אם את רוצה לצאת איתי או לא. אני לא אעלב. להפך, אני אודה לך ואעריך את הכנות שבך".

 

הייתי בשוק, הרי זה בדיוק מה שרציתי שיקרה. כאילו הוא קרא את מחשבותיי ואיפשר לי פתח מילוט משם. עשינו סיבוב סביב הבית שלי עם הרכב. חשבתי לעצמי איך אני יוצאת משם מבלי להעליב אותו, לשמור על כבודו ועל כבודי. ובכלל הרי היתה בינינו תקשורת פתוחה וטובה, איך לא להרוס גם את התקשורת הזאת.

 

כשהגענו שוב לפתח הבניין שלי אזרתי אומץ ואמרתי לו: "אני חושבת אני ארד כאן". הוא הביט בי ואמר: "אני כל כך שמח ומעריך את הכנות שלך, אין לך מושג".

 

"תגידי את יודעת לשיר?"

אז בכלל הייתי בשוק קצת נעלבתי, חשבתי שאולי הוא בכלל רצה לזרוק אותי, שאני לא מצאתי חן בעיניו. אבל רגע לפני שפתחתי את חגורת הבטיחות הוא אמר לי: "תגידי את יודעת לשיר?"

 

עניתי לו שלמדתי פיתוח קול ושאני אכן יודעת לשיר.

 

"כי אני מנגן. מה דעתך שנלך אליי הביתה כידידים, אני אנגן, את תשירי, נשיר משהו יחד", סיכם.

 

חשבתי שוב לרגע ואמרתי לו שאשמח.

 

"מה, אני לא דומה לתמונה? מה, אני כזה מכוער?"

שנינו היינו המומים מקצב ההתרחשויות, אבל זרמנו. נסענו לכיוון ביתו. אחרי דקתיים של נסיעה שקטה כביכול ורגועה, הוא אמר לי: "אני לא מאמין שזרקת אותי אחרי עשר דקות! את לא מכירה אותי, את שטחית. מה, אני לא דומה לתמונה? מה, אני כזה מכוער?"

 

תחושת אי נעימות פשתה בי. הבנתי שהוא נפגע. אבל לא הבנת מדוע היה נינוח כל כך וביקש ממני מיוזמתו את מבחן עשר הדקות. התפתלתי עד כמה שאיפשרה לי חגורת הבטיחות ואמרתי שאני מצטערת. "פשוט נכנסתי לרכב, ואתה בכלל לא דומה לתמונות. הרגשתי שנכנסתי למכונית של מישהו זר", אמרתי.

 

שוב הוא הפציר בי. "אבל מה הבעיה? זה הסנטר הכפול?", לא ידעתי איך לצאת מזה, אבל דבריו נאמרו ספק בהומור וספק בעלבון צורב מצידו. לא ידעתי להחליט מה יותר. הוא הטיח בי שאני אימפולסיבית, ובכלל מי אני חושבת שאני שאני דוחה אותו אחרי עשר דקות.

 

הרגשתי לא נעים, אבל משום מה חשתי בטוחה, היו לי תחושות של היכרות מוקדמת, נינוחות של זוגות שנמצאים יחד לפחות חודש. הרגשתי טוב. אולי כי לא נמשכתי אליו, אז ראיתי בו ידיד לא מאיים מבחינה מינית.

 

הגענו אליו הביתה, בית נעים, מסודר ונקי להפליא, הוא צבע אותו בכחול וצהוב בננה. אנרגיה טובה זרמה שם. הוא הראה לי את הגג ואת העציצים שהוא מטפח. צחקתי עליו שהוא כמו סיינפלד, שנחשד שהוא הומו כי הוא רזה, נקי ומסודר.

 

התיישבתי על הספה הדו-מושבית הכחולה שלו, שנראתה לי כמו אמבטיה קטנה ונעימה. הוא הביא עוגיות ותאנים ושוקולד והתיישב לידי, תוך שהוא נוטל את הגיטרה ומתחיל לנגן. "הרי לשם כך התכנסנו לכאן לא?" אמר לי וחייך.

 

פתאום ראיתי בו גבר אחר. יפה יותר ורגיש

הוא ניגן להפליא. פתאום ראיתי בו גבר אחר. יפה יותר ורגיש. יש לו קול טוב. הוא שלט בשיר. המילים שבחר לשיר לי היו מילים של שירי קודש. הוא קצת דתי, מה שנקרא דתי-לייט. "למה אני שר לך שירי קודש, אינני יודע", אמר לי.

 

דיברנו על זוגיות ועל כך שנמאס לו להיות לבד. על כך שהוא כועס על אלוהים, כי הוא ביקש ממנו עשרות פעמים אשה והוא לא שלח לו. אמר שהוא מוכן ורוצה ילדים. הבטתי בו וחשבתי שגם אני רוצה את כל הדברים האלה, אבל אין בי כעס על אלוהים. אני מאמינה שהגבר שלי קרוב, חשבתי.

 

שאלתי אותו אם הוא מסתתר מתחת לגיטרה. הוא ענה שקצת, ושוב הזכיר את העובדה שזרקתי אותו אחרי עשר דקות. הוא הודה שנעלב מאוד ושייקח לו זמן להירגע מכך. שזה סוג של עלבון צורב, שהאגו שלו ספג מכה חזקה. אמרתי לו שהוא חמוד, שבכלל לא ראיתי אותו ממש, פשוט לא אהבתי את הצדודית שלו ואת העובדה שהגיע מישהו שלא ציפיתי לו

.

ישבנו שנינו על הספה. הוא הוריד את הגיטרה, הראה לי אלבומים. הוא מצלם ממש יפה. עברתי על התמונות מהר מדי, כהרגלי, אז הוא החזיר אותי אחורה והראה לי שפספסתי תמונה של גמל שלמה על ענף ירוק. אמרתי לו שאני מהירה, שאני צריכה שיאטו אותי, והוא האט אותי.

 

הוא שם סיינפלד על צג המחשב שלו, כיבה את האור הדליק נרות. אחרי דקות ספורות הניח את היד שלו על הכתף שלי. אמרתי לו שהוא כמו הבחורים בסרטים, שמפהקים ושמים יד על הבחורה כדרך אגב. הרגשתי לא בנוח. לא התאים לי, אבל גם לא איים עליי. זה היה סתמי. הכורסה שלו קטנה מאוד, גם כשישבנו גוף נגע בגוף. הגופיה הלבנה שלי היתה צמודה לחזה. הזזתי את ידו מכתפי, הוא נעלב שוב. הוא משך אותי בחוזקה אליו לחזהו. הרגשתי קטנה כזאת, אשה קטנה שלא רוצה להתנגד. הוא חיבק אותי ברוך נדיר ועדין וביקש שאחבק אותו בחזרה.

 

החיבוק הפך מחם ורך ועדין למשהו חושני יותר

חיבקתי אותו. השפתיים שלי הונחו על צווארו ונישקו אותו ברוך. לפתע כל ההחלטיות שלי, המהירות שבי, הואטו. החיבוק הפך מחם ורך ועדין למשהו חושני יותר. שפתיו שוב גיששו אל שפתיי. היתה תחושה של לאות נעימה, הנשיקה הראשונה אמרה "נעים להכיר". הנשיקות הבאות צרחו משהו אחר. גופי היה שעון עליו ידיו הקיפו את גופי. לפתע, בתנועה חפוזה, הוא הושיב אותי עליו. הכל קרה מהר כל כך.

 

אהבתי את המגע שלו, שהיה עדין ותובעני בוזמנית. התמסרתי אליו. נתתי לחיים להפתיע אותי. הגופיה הלבנה הצמודה הורמה, ומתוך החזיה הוא שלף את השדיים שלי. לשונו כיסתה כל חלקה טובה בגופי. נבהלתי מעצמי, כיסיתי את גופי, קמתי והלכתי למטבח. הוא קם אחריי, השעין אותי על השיש ונישק אותי, תוך שידיו מבצעות בי חיפוש מתקדם.

 

רציתי להתנגד, אבל נהניתי כל כך. עד עכשיו אני לא ממש יודעת למה התנגדתי בעצם. אולי בגלל המהירות בה קרו הדברים. אבל כל כך רציתי שייגע, בי שלא יפסיק לגעת בי. זה היה מחול מטורף, ספה-מטבח-סלון. ברחתי שוב לקיר, והוא אחריי. הפסקתי להתנגד, הבנתי שעלי להתמסר לו עכשיו, להפסיד במשחק הזה.

 

שנינו נאנחנו יחד. הוא נטל את ידו ושם על פי, מחניק צווחה של כאב והנאה. ממש ברגע אחד לפני הסוף, שמחתי כל כך על שלמדתי פיתוח קול לפני שנים. שמחתי על שהייתי זמרת במסעדת קטנה וזניחה. האנחות החנוקות נשמעו לנו כמו שירה. שירה של הרגע, שירה של החלטות שהתהפכו להן ברגע. שרנו את שירת הספונטניות, גבר ואשה צעירים ופנויים שמחפשים אהבת אמת, ובינתיים מצאו תשוקה בוערת.