התפקיד החדש של רואי החשבון: חוקרים

גל המעילות האחרון הפך את רואי החשבון לחוקרים מבוקשים, שחברות ענק נעזרות בהם כדי לנתח את המבנה הפנימי ולזהות לאיזה כיס הולך הכסף שנעלם. המשרדים הקטנים כבר זיהו את הטרנד - ועכשיו מזנקים אחריהם גם חמשת הגדולים

המגמות המשתנות בכלכלה העולמית הכניסו את רואי החשבון לכוננות: בעוד חמשת משרדי רואי החשבון הגדולים מייצגים את רוב החברות הציבוריות במשק, ועוסקים כעת ביישום תקינת ה־IFRS, מחפשים המשרדים הקטנים והבינוניים נישות שאליהן יוכלו להתברג. מבין אלו מרכזת את רוב העניין ההתמקצעות בביקורת חקירתית ובניהול סיכונים.

 

רק לפני שנים ספורות ריכזו שני רואי חשבון, עופר אלקלעי ויהודה ברלב, את רוב תשומת הלב בתחום. כשאלקלעי פתח משרד עם רו"ח גיא מונרוב ב-2006, היו שניהם העובדים היחידים במשרד. היום הוא מעסיק מעל 20 עובדים.

 

סוגרים את הפער

והמשרדים הגדולים סוגרים את הפער במהירות: ב-2000 הוקמה מחלקת ניהול הסיכונים במשרד דלויט בריטמן אלמגור, גם היא עם שני עובדים בלבד. היום היא מונה 150 איש ומטפלת בחברות ענק. כשמשרד הפנים הוציא לאחרונה מכרז בעניין בדיקת חיוב אישי, למעלה מ-50 משרדים הגישו מועמדות.

 

תעריפי הביקורת נעים בין 80 ל-100 דולר לשעה, ואורכו של הטיפול בתיק ממוצע נמשך בין 200 ל-300 שעות. בתיקים קטנים יותר התעריף יגיע ל-150 דולר לשעה, אבל תיקים גדולים שזוכים לפרסום יקבלו הנחה. בשורה התחתונה יעלה תיק רגיל לחברה 30 אלף דולר. לכן לא פלא שמדובר, על פי ההערכות, בענף שמגלגל בין 300 ל-500 מיליון שקל בשנה.

 

הסמן הימני: הבנקים

תחום הביקורת החקירתית צמח על רקע המעילות האחרונות שהביאו לנפילתן של חברות גדולות כמו הבנק למסחר, שהתמוטט בעקבות מעילתה של אתי אלון, ובעולם - בנק סוסייטה ג'נרל, שקרס בעקבות מעילה של 4.9 מיליארד אירו. במקרים אחרים המעילה לא חיסלה את החברה, אלא רק הסבה לה נזק חמור - למשל, במקרה של הראל בית השקעות, שהמשנה למנכ"ל בו, גיא ויסמן, נתפס גם הוא במעילה לכאורה.

 

כדי למנוע אסונות עסקיים שכאלה, החליטו חברות רבות שלא לתת למזל לשחק תפקיד, ושכרו משרדי רואי חשבון מתמחים כדי שימנעו מעילות עוד לפני שאלו מתרחשות. "פונים אלינו ועדות ביקורת, מבקרי פנים או דירקטוריונים של ארגונים שבהם יש חשד למעילה", מדווח רו"ח עופר אלקלעי ממשרד אלקלעי־מונרוב, "ולעתים גם חברות פרטיות שרוצות לבדוק את העובדים".

 

"בניהול סיכונים הבנקים הם הסמן הימני, כי כסף הוא סחורה נזילה", מסביר רו"ח דן הלפרן, ראש המגזר הפיננסי וקבוצת ניהול הסיכונים במשרד דלויט בריטמן אלמגור. "הרגולציה בבנקים קבעה כללים נוקשים בתחום ניהול הסיכונים. עכשיו שאר השוק, והרגולטורים, מתחילים לסגור פערים לכיוון דרישות הבנקים, כדי שהחברות ינהלו סיכונים בסטנדרטים המקובלים היום. "תחום ניהול הסיכונים מתפרש על הרבה תחומים: דיווח כספי, סיכוני שוק, סיכונים בתחום האשראי, אבטחת מידע וכן הלאה. בסקר הסיכונים אנחנו מגלים את כל הפרצות של הארגון - אלו שנוצלו לרעה ואלו שלא. אם אנחנו מגלים שהיה ניצול לרעה, אנחנו נכנסים לביקורת חקירתית עמוקה".

 

מהמנכ"ל ועד הפועל

"אנחנו מתחילים מבעלי התפקידים הבכירים: מנכ"ל, סמנכ"ל, יו"ר דירקטוריון", מספר רו"ח ניר גימפלביץ, מנהל מחלקת ביקורת פנים וניהול סיכונים במשרד ליאון אורליצקי. "אחר כך יורדים בהיררכיה עד לעובד האחרון שקשור לתהליך הנבדק: נפגשים עם אנשים, בודקים את מערכות המידע, בוחנים אילו הרשאות יש לעובד, למי הוא כפוף והאם הוא מתאים לתפקידו.

 

"בשלב הבא בודקים היכן הוא עלול לרמות את המערכת, ובסוף התהליך בודקים אילו מהסיכונים שניפינו עלולים להתממש".

אתה יכול לומר למה התחום זוכה לתנופה גדולה כל כך דווקא עכשיו? הרי תמיד היו מעילות.

 

"המחוקקים הטילו אחריות גדולה על דירקטורים, וכדי שתהיה להם אפשרות להיות מעורבים בחברה, הם שוכרים מישהו חיצוני שיסקור את פעילותה".

 

אלקלעי מוסיף סיבה חשובה נוספת. "למשטרה אין את היכולת לטפל בתיקים כאלה", הוא קובע. "כל תיק לוקח שעות רבות של עבודה, ודורש משאבים והרבה ידע. בתיקים פליליים אחרים העבודה פשוטה בהרבה: יוצאים לשטח, גובים עדויות, מחפשים ממצאים בזירה. בתיקים של צווארון לבן צריך להשקיע 400-300 שעות עבודה כדי לנתח את החומר. זה יכול לסגור חוקר לחודשיים של עבודה. התוצאה היא שהמשטרה לא תעזור לך אם אתה לא מביא לה תיק סגור, והאזרחים הפסיקו להתלונן על עבירות צווארון לבן.

 

גישה סלחנית

"הבעייתיות לא מסתיימת בעבודת המשטרה, היא מגיעה גם לבתי המשפט. אדם שגונב עטים ומחשבים בהיקף של מיליונים יקבל עבודות שירות; רק במקרי ראווה, כמו אצל אתי אלון, העונש יהיה חמור יותר. אבל בעבירות צווארון לבן הגישה סלחנית בהרבה: הרי מדובר באדם נורמטיבי ונעים הליכות, לא אחד שמחכה בחדר המדרגות עם סכין.

 

"הרבה פעמים, החברות עצמן יעדיפו לא להתלונן במשטרה. בישראל אין חובת דיווח על מעילות, והחברה לא רוצה לפגוע בתדמיתה. מעבר לזה, פעמים רבות היא תעדיף להגיע להסדר עם המועל ולקבל חלק מהכסף בחזרה, ולא להגיש תלונה ולהתחיל הליך ארוך של חקירה ובית משפט".