"באמריקה" מתחילים להאמין באהבה

None

לאחר הצפייה "באמריקה" הבנתי מדוע לא התחברתי עד הסוף ל"אבודים בטוקיו". היה חסר לי משהו. אבל זהו בדיוק שהוא היה חסר לי ולא לסרטה של סופיה קופולה. זה אני ששכחתי כבר מה זה להתרגש באמת. זה אני שרציתי להתאהב. זה אני שזקוק לסנטימנטליות. זה אני שהניכור אותו אני חווה ביומיום הפך אותי לחיית מעבדה המסתתרת מאחורי מחשבה וחוששת להאמין שוב ביופיו של המין האנושי. קופולה רצתה לדבר על משהו אחר לחלוטין, נפשה חשקה בסיפור שונה. פרנקו הגדיר זאת באופן הטוב ביותר.

 

כנראה שהייתי צריך להתאפק שנה שלמה ("איש ללא עבר" ו"מוכה אהבה" שייכים לשנה החולפת) בכדי למצוא את אותו סרט קטן ורגיש שייגע בי בדרך שבה בודקים את הפולסים לאנשים שאיבדו את הכרתם. צובטים אותם. דוקרים אותם. ואולי אפילו כפי שקורה למיה וולאס ב"ספרות זולה" היה לי צורך במזרק שיינעץ בלבי העצור, לאחר שנה שלמה של סרטים אגרסיביים וגדולים מהחיים (לא שיש בזה דבר רע, אך יש צורך באיזון לדעתי), שגרמו לי להתנהג כזומבי שניזון ממרחצי הדמים שהוצגו להנאתי על מסכי הקולנוע, בכדי שאתעורר וכל האיברים בפניי יגיבו בחיוך ובדמעה מן הסיבות הנכונות הפעם. ג'ים שרידן לא יירשם בספרי ההיסטוריה כבמאי גדול במיוחד. אני מאמין שלא רחוק היום בו יישכחו אותו. אך דבר אחד לא ייקחו ממנו וזה את היכולת לייצר דרמות רגשניות שהן בד בד אינטילגנטיות.

 

לגרום לי לבכות כל אחד יכול. בכיתי כשטרנר איבד את הוטש. ייבבתי בסיפורו של אלוף. אך יש דרכים לגרום לאדם לבכות. כאלה שפונות מייד למנגנוני הרגש, בצורה המניפולטיבית והקרה ביותר, ויש את דרכו של שרידן ("בשם האב" ו"כף רגלי השמאלית") שהיא המכובדת יותר. הווה אומר, לגרום לך לדמוע ולחשוב בו בזמן. סיפורם של המהגרים האיריים "באמריקה" איננו חדש, וגם כל האסונות שנוחתים עליהם ועל שכניהם, הן בבחינת הקלישאה הרווחת, אך שרידן, שהקדיש את הסרט לאחיו, ומכאן שהילדה הקטנה והסופר-מוכשרת בסרט הנ'ל, נכתבה למעשה בדמותו של שרידן.

 

כלומר, אנו חווים את הסרט מבעד לפריזמה של ילדה קטנה (בדרך-כלל מתכון בטוח לכישלון), שהיא למעשה יוצר הסרט, מה שמבטיח שהילדה תתאפיין בבגרות רגשית/אינטלקטואלית, שמעניקה ליצירה הנוכחית את ייתרונה על אחרות בז'אנר.

על כל שאר הדברים קופ הרחיבה בצורה נפלאה ולכן אינני רואה צורך לחזור על דבריה בדבר המשחק המופלא, פס הקול וכד', מה שכן חשוב לי לציין זה שלשרידן יש לב גדול ומעניק, ולמי מאיתנו שהתנסה בכתיבה אוטוביוגרפית, יודע שהחיטוט הזה, באסונותיך וחוויותיך האישיות הוא לא עניין של מה בכך, ולכן נכונותו של שרידן להעניק מחייו בכדי שאנו נדע להעריך את שלנו, היא נדיבות מן הסוג שראוי וצריך לנצור בימינו אנו.

 

באשר לציניות. זהו אחד הנושאים שנידונים ביצירה בעקיפין. אב המשפחה הוא אדם שאיבד את אמונתו באל וכך גם את יכולתו להרגיש בעקבות מות בנו. אבי המשפחה הוא גם שחקן מובטל שנע לו ממבחן בד אחד למשנהו, אך נכשל מאותה סיבה בדיוק. עקרות רגשית. יש לו יכולת חיקוי גבוהה (כמעט כמו טוביה צפיר) אך הוא איננו שם. גיבורנו יעבור את השינוי המיוחל ברגע שהוא יצליח להתחבר לנשמתו, ברגע שהוא יוכל להאמין, ממש כמו בתו הקטנה, בסרט אי.טי, שנצפה בשלב מוקדם יותר של הסרט. אי.טי התוצר הסכריני בה' הידיעה הוא הסימבול ללב הזה שאבד לאב, תרצו לאמונתו. הוא ישוב לו ואולי לכולנו ביום שנסכים להאמין בקסמיו הישנים של הקולנוע, אלה של מלייס, אלו שגרמו לנו להאמין לריחופו של איטי על פני הירח, אלו שגרמו לנו להאמין באהבה.