השינוי נמצא באוויר. אהבה היא תמיד אותה אהבה, אבל הנורמות החברתיות שלה משתנות. פתחתי בנושא הזה ברשימה שלי מלפני שבוע ואני מבקש להמשיך בה בהיבטים שונים, בסדרה של רשימות.
מהו השינוי שנמצא באוויר? האינטרנט וחופש הפרט משפיעים עלינו להאמין שמדובר בשינוי לרעה שפירושו הפקרות מינית. אהבות חפוזות, אחוז גירושים הולך וגדל, פלרטוטים על כל צעד ושעל ופתיל קצר בין הרגש למיטה. אבל יתכן שהאינטרנט וחופש הפרט מטעים אותנו. הכיוון שמסתמן יכול להיות גם חיובי.
אוכלוסיית המחקר כללה 34 בני נוער (גיל ממוצע – 17), 20 בנות ו-14 בנים. 24 מתוכם משויכים לשכבות סוציו-אקונומיות חזקות, והשאר (10) מסביבה 'מוחלשת'.
"התחלתי לבדוק התנהגויות מיניות בקרב בני נוער", אומרת שטיין, "ומה שעלה הוא שהן מתקיימות ברובן בקונטקסט של זוגיות, למרות המיתוסים בנושא. מה ששונה אולי מעולם המבוגרים הוא שבני נוער יחשיבו כקשר זוגי גם קשר קצר בן שבועיים".
מצאת גם הבדלים בין המאפיינים של אהבת נעורים לאהבת מבוגרים?
"הקשר הזוגי של מתבגרים הוא נטול דאגות של פרנסה, משכנתא וכדומה, אך יש בו דינאמיקות דומות לקשר זוגי של מבוגרים ואני מזהה גם פה וגם פה תהליכים של שינוי: מבסיס של שליטה גברית בזוגיות לבסיס של השפעה הדדית. אם ניקח למשל את הסטנדרט המיני הכפול, סטנדרט שמגנה בנות ומעודד בנים על אותן התנהגויות מיניות, הרי שנוצר סטנדרט כפול חדש. על פי הסטנדרט החדש, מצפים עדיין מבנות שייקחו אחריות על החלק הרגשי של הקשר ועל הזוגיות ככלל, אבל הן גם צריכות להיות מנוסות מינית. במקביל, עדיין מצפים מבנים להצטיין בביצועים מיניים אך גם להיות מומחים רגשיים, כאלה שניתן לשוחח עמם על רגשות, מחשבות ושאר ירקות. כך מצפה החברה וכך הבנים והבנות מצפים מעצמם".
המאפיינים האלה ישפיעו לדעתך גם על אהבתם בהמשך כאנשים מבוגרים?
"נדמה שכן. נשים בוגרות מצפות היום לאותם מאפיינים מבני הזוג שלהן. מצאתי את זה, מבחינה סוציו-אקונומית, גם בקרב 'החזקים' וגם בקרב 'המוחלשים'."
"אני מעדיפה את המושג 'אנדרוגיניות' ולא 'האחדה'. הכוונה באנדרוגיניות היא לטשטוש ההבדלים בין הנשי לבין הגברי ולצמיחתם של דפוסים משותפים - זהותיים, רגשיים, מחשבתיים והתנהגותיים. המושג כורך בחובו הן אפשרויות של דמיון בין המינים והן אפשרויות של דינאמיקה של שינוי. אני לא אוהבת את המושג 'האחדה', כי אני מאמינה בריבוי של אלטרנטיבות למה שיכול להיחשב כגברי או כנשי. ולשאלתך - כן, אפשר לדבר כבר על התנהגויות אנדרוגיניות. יותר מזה, המושג מאפשר חופש של אפשרויות. נערות יכולות לאמץ דפוסים של מה שנחשב – לפחות עד היום - ל'גבריים', ונערים יכולים לאמץ דפוסי התנהגות 'נשיים'".
את יכולה להביא דוגמאות מחיי היומיום שימחישו את אותה אנדרוגיניות? אפשר, למשל, להבין מזה שעניין החיזור מוטל היום במידה שווה, או משתווה, על בנים ובנות?
"הדוגמא שלך על חיזור היא טובה. מה שנחשב פעם כטריטוריה גברית מוחלטת, הוא היום גם טריטוריה נשית. 'חוזה זוגי' הוא דוגמא נוספת. מצאתי שאם פעם היה מקובל שהבן מבקש באופן חד צדדי מהבת לנתק את הקשרים שלה עם ידידיה, הרי שהיום שני הצדדים פועלים באופן דומה. כך, למשל, נער שרוצה לחדש את קשריו החברתיים הקודמים, למרות ההבטחה שלו ושל החברה שלו להתנתק מקשרים קודמים, מרגיש היום מחויב להסביר זאת לחברה שלו ולבקש את רשותה."
מדובר רק בחוזה לניתוק קשרים עם חברים אחרים?
"מדובר בסט של התחייבויות - גלויות וסמויות - המגלמות בתוכן ציפיות, התחייבויות ושאיפות. מדובר במסגרת פעולה שהיא גם תבנית רגשית ומינית. בקרב בני נוער מתקיים דיבור המעלה ציפייה להדדיות מצד הנערות והכרה בציפייה זו מצד הנערים. כלומר, מדובר בחוזה חדש שאינו חד-צדדי".
כיצד באה לידי ביטוי האנדרוגיניות בהתנהגות המינית?
"אם בעבר נערות נדרשו לתמימות מינית, הרי שהיום מצופה גם מהן להיות בעלות ניסיון מיני. הניסיון המיני הפסיק להיות מאפיין מרכזי של ההתנהלות הגברית. אם בעבר הנערים חונכו להיות 'נוודים מיניים', הרי שהיום גם הם מחפשים 'מקום של קבע' ולא בהכרח רק את המפגש המיני המזדמן. נערים מעדיפים לעגן את התנסויותיהם המיניות בקונטקסט של קשרים ורגש, במיוחד בגיל מאוחר יותר. זהו מרחב בטוח יותר גם עבורם.
בסטוץ, למשל, יכול נער רגיש לסבול ממצב של העדר זקפה לאור הסתמיות של האירוע והניכור בינו לבין הנערה. דבר נוסף – הנערים מכירים בזכותן של הנערות להגדיר ולקבוע את קצב ההתרחשויות המיניות בתוך הקשר. ניתן לומר שזה לכאורה תפקיד 'שומרת הסף' העתיקה, אבל מדובר בהכרה ובמתן לגיטימציה לנערות להשתתף בקביעת הקצב באופן שמחזק אותן בתוך הקשר."
איך כל אלה משפיעים על שפת הדיבור של הזוגיות הנערית?
"בנות מדברות בין חברות במושגים גבריים. הן רוצות, למשל, "לעשות אותו" שזה מושג גברי לחלוטין. שפת היחסים נהפכת ליותר אנדרוגינית. נערות ונערים מדברים באופן שווה יותר על ניסיון מיני מוקדם. 'בגידה' מוזכרת לא רק כהתנהגות גברית. הצורך בריצוי מיני לא מוזכר כצורך נשי בלבד, אלא כצורך הדדי".
מדוע, אם כן, תהליך השינוי נראה לפעמים כהפקרות?
"הפחד משינוי, במיוחד בתחום המיניות, מתקשר לפחד מפני כאוס מוסרי", אומרת שטיין. ולכך יש להוסיף, לדעתי, את הפחד מהמשמעויות המתבקשות של שוויון ערך האדם. התנהגות מינית של נשים על פי דפוסי התנהגות "גבריים", נחשבת בעיני רבים כהפקרות.
שוויון ערך האדם הוא אחד מאבני היסוד של התרבות שלנו. ביחסים בין מזרחיים לאשכנזים, בין יהודים לערבים ובין עניים לעשירים, הוא אולי סיסמא יפה מאוד. אבל חס וחלילה, כפי שיגידו רבים, לא בהיבט המיני. השוויון המיני נחשב לשולי, למיותר ומעל לכל – למופקר. זה רע, מעוות מבחינה ערכית, ועדיין זו דרך המחשבה של רבים מדי.