טור זה מוקדש לכל אותם גברים חביבים אשר נוטים לפשפש בנבכי הפייסבוק לחפש בחורות, לנסות משפטי פתיחה מגניבים, ולבסוף, לאחר מאמצים בלתי נדלים - מחליטים שלא להתקשר. מאחר שטור זה אינו חפץ בייקרם של גברים אלה, הוא איננו מומלץ לקריאה לבעלי לב חלש, לחולי סוכרת ולנשים מניקות.
סיפור שהיה כך היה: כבודו שלח לי מכתב וירטואלי. מובן שלפני שקראתי אותי אצתי רצתי להציץ בתמונות. שם ראיתי אותו בפוזיציות של חיבוקים ונשיקות עם כל מאן דהוא. זה קנה אותי. ממש יכולתי לדמיין את עצמי חיה איתו בדירת שניים וחצי חדרים מעופשת על ציר דיזנגוף.
בדמיוני ראיתי את כבודו כורך את ידיו סביבי וגורם לי להרגיש אהובה עד מאוד. אם הייתי יושבת מול הטלוויזיה כבודו היה מחבק אותי. אחר כך הייתי הולכת להכין ביצה מקושקשת והוא היה מנשק, וכשהייתי אוכלת את הביצה הוא היה מלטף. בזמן שהייתי מדברת בטלפון הוא היה מעסה את רגליי - ואז כבר הייתי חוטפת עצבים מהדביקות ורצה לשאוף אוויר בדיזנגוף. חוץ מזה הכל נראה מושלם בדמיוני.
לכן אני גם מצפה מגברים שיגדירו את מטרותיהם. זה יכול להיות הרצון לסקס חד פעמי או כמיהה לקשר רציני, אפילו ידידות מלב אל לב. אבל המטרה הפתטית של "לאסוף כמות בלתי נדלית של מספרי טלפון" איננה מקובלת עליי. ולא רק עלי, אלא גם לא על חברותיי מהמין הנשי, חבריי החושבים בהיגיון - מהמין הגברי או על עידן קפון. בזאת אני מטילה וטו על גברברי האינטרנט אשר שולחים את לחמיהם על פני המים ושולחים הודעה שלא לצורך המשכיות.
אני גם מטילה וטו על ההודעות אשר מאחוריהן עומדים גברים שצריכים לקחת את ההיכרות לאט. שכן רק לאחר תקופה של שבועיים גברברים אלה עוברים משלב הדיבור בפייסבוק ל"בואי נעבור לדבר במסנג'ר" ולאחר מכן עובר עוד חודש עד ה"בואי נדבר בטלפון" ואז עוד שבוע ל"בואי ניפגש". מה שכן, לוקח להם בדיוק 10 דקות להחליט שהם יכולים לקפוץ מדרגה ברמת האינטימיות ולדרוש אחרי דייט אחד בלבד לזרום לכיוון הדירה המתפרקת ליד כיכר רבין, שם ניתן (השלימו בבקשה את החסר) לראות די. וי. די/ לשמוע מוסיקה במערכת סטריאו או לשבת במרפסת על קפה, והס מלהזכיר את הטיול ברחבי דירת ה- 27 מ"ר לכוון המיטה.
בחזרה לבחור ששלח את המכתב. ובכן כבודו הגיע לשלב בו הוא מרגיש כי ניתן לעלות שלב בהיכרותנו ולדבר במסנג'ר, ואני דווקא חשבתי שמוטב לדבר בטלפון, ולכן הסברתי על סדר יום עמוס אשר איננו מאפשר לי להגיע לתוכנת המסרים. זה כמובן לא השאיר לו ברירה, והוא ביקש את מספר הטלפון. חייכתי אליו וירטואלית ושלחתי את מספר הנייד.
שמחה וטובת לב התפניתי לשאר עיסוקיי, וכך עברו להם ימים ושבועות ואין קול ואין הבהוב סלולרי וניידי נשאר מיותם מקולו של כבודו. ואחטוף עצבים, אשר בעגת העם נקראים ג'ננה של אשכנזיות עם פתיל קצר, ואכנס לפייסבוק ואכנס בו ובאמ-אמא שלו.
ואשלח לו הודעה של "מה נסגר איתך? אל תענה לי אפילו, תמחק את המספר במיידי". וייבהל כבודו וישלח הודעה דחופה לשביתת נשק עם סמיילי טיפשי ויבקש סליחה ויסביר כי הוא בתקופה לחוצה. וארצה לענות לו שלא מעניין אותי ושלא ייקח סתם מספרי טלפון, כי רווקה אנוכי ומצפה לדייט מוצלח סוף סוף, אבל אשמור על כבודי ואגיב בשתיקה מחרישת אוזניים ואפרוק את חרון אפי על ערוץ יחסים ויושביו.
ואדבר בגוף שלישי לאמור: תפסיקו עם השטויות האלה. לא רוצים אל תפנו ואל תיקחו מספר! ואבקש מגברברי העיר בכל לשון של בקשה שבאותה הזדמנות יפסיקו לשים תמונות מלפני עשר שנים, כי זה מפחיד שבאים לדייט עם סבא. ועוד אכתיב את עשרת הדיברות להיכרויות באינטרנט, למען יראו רווקי ורווקות העיר וייראו מאותם לוקחי טלפונים ארורים.
אלו עשרת הדיברות אשר ניתנו במעמד הדייטים וההיכרויות. אם למישהו יש תוספות מאוחרות לכתוב, או לאמור מאברוק - כל המרבה הרי זה משובח.