המבחן הגדול של אהוד ברק במירוץ לכס ראש הממשלה, בבוא היום, יהיה אם הביא ביטחון לאזרחי ישראל - לשדרות, לאשקלון, לתושבי הצפון. האם חידש את יכולת ההרתעה מול האיום הגובר על העורף? האם צה"ל ערוך למלחמה הבאה? האם הוא דפק על השולחן כדי להשלים את גדר ההפרדה? את הגדר עם מצרים?
שר הביטחון מלא כוונות טובות. הוא מתרוצץ במסוקים ובוואנים מוגנים, מגבול עזה לאזכרה של לירן בנאי ז"ל באשקלון, מתרגיל עורף בנצרת ועד לגבול הצפון. אלא שהמצב לאשורו הוא כזה: יש עדיין מתיחות בצפון על רקע חיסול מורנייה והפצצת חיל-האוויר בדיר-אזור, המיוחסים שניהם לישראל; עזה מוסיפה להפיץ טרור על סביבותיה; פעולות ישראל אינן מחלישות את החמאס; והגדר - חסרים בה 300 קילומטרים, שבנייתם תסתיים במקרה הטוב בעוד כשנתיים ימים. גבול מצרים עדיין פרוץ.
הוא צריך זמן, הוא צריך כסף והוא צריך לדפוק על שולחנות, בעיקר על שולחנו של עמיתו-יריבו אהוד אולמרט. כלומר, במבחן התוצאה, ברק עדיין לא הביא את הביטחון לישראל. המשמעות היא שהוא לא יכול להוביל בחירות בסוף השנה הזאת, או אפילו באביב הבא.
בקודקוד האחר של משולש ההנהגה, לציפי לבני יש אג'נדה משלה: בקריצה לשומרי המסורת, היא יוצאת חוצץ נגד הכוונה למכור חמץ ברחובות; בתחום החברתי היא תוקפת את השחיתות השלטונית בכנס של מבקר המדינה; בתחום המדיני - קובעת קווים אדומים מול הפלסטינים והקהילה הבינלאומית, וגם נוסעת ל"פורום דוחא" בקטאר, כדי לחזק את חזית מדינות המפרץ נגד איראן ולדבר על שחרור גלעד שליט; בתחום הפוליטי היא מקנטרת קלות את ברק בישיבת הממשלה האחרונה, על כך שמי שאינו מבין בתחום המדיני - שלא ידבר בו. הקרב על ראשות קדימה החל, וציפי לבני שם - אף שהיא מתכוונת להצהיר על כך, לא עכשיו לפחות.
נכון, זה לא פוליטקלי-קורקט. אבל בסביבה שלנו, שהיא לא אמריקה ולא אירופה, כמו שאומר ברק, מדברים בשפה אחרת. לא אנחנו קבענו את זה, אבל אנחנו חיים כאן, במזרח הקרוב. העובדה היא שבשפה המדינית המקובלת במערב, אף אחד לא הצליח עד כה לעצור את המרוץ של איראן לגרעין צבאי ולאיומים ישירים בפגיעה בישראל. אולי אזהרה ברוח זאת, אשר מציגה לאיראנים תג מחיר שיש ביכולת ישראל לגבות, תמוסס את יהירותו האכזרית של אחמדי-נג'אד. ייתכן שבמקרה זה, השפה תעשה את ההבדל.
השבוע הזה החל במתיחות עם סוריה, שנפלה בדיוק לימים בהם נערך התרגיל
הגדול בעורף הישראלי. כך אנחנו, יום לפני ויום אחרי מדברים אולי שלום; בין לבין מדברים שאולי מלחמה תהיה כאן, וצריך להכין אותנו לספיגת טילים, 100 עד 150 הרוגים, אלפי פצועים ושיתוק המשק. אז היה תרגיל, תורגלה הממשלה, תורגל הקבינט, תורגלו רשויות החירום והמפקדות. אבל ראש העיר מעלות-תרשיחא מספר שאף אחד לא דיבר איתו לפני התרגיל, שרק באותו יום הגיעה איזו מעטפה עם חומר אודותיו, ובכלל - המקלטים אצלו לא שופצו ושום דבר לא השתנה מאז המלחמה הארורה של קיץ 2006.
נכון, הוקמה רשות החירום הלאומית, נבנה חדר מצב ליד ראש הממשלה, התקבלה החלטה לחלק ערכות מגן, אם וכאשר יושלם איסופן שלא הסתיים ורענונן שלא החל. נכון, התקבלו החלטות למגן חלק מהעורף, לשפץ מקלטים בתקציבי תרומות ורשויות מקומיות. נכון, הקבינט דן היום הרבה יותר בענייני העורף. בפועל, כמו שאומרים שלמה בוחבוט וראשי רשויות אחרים, אנחנו מוכנים למלחמת טילים על העורף בערך כמו שאנחנו מוכנים לשלום עם סוריה. הצרה הגדולה עם מלחמות, היא שלא מנצחים אותן במילים, ודאי לא בתרגילים. את הלקח הזה - מוינוגרד ובכלל - לא ברור אם ממשלת ישראל הפנימה.