"לצערנו, דרוזי יכול להתקדם רק בצה"ל"

קצינים בכירים במילואים, בני העדה הדרוזית שאיבדה שניים מבניה בחודשים האחרונים, אומרים כי הצעירים הדרוזים משרתים ביחידות הקרביות, אבל לאחר שהם משתחררים הם מתקשים למצוא עבודה. קצין במיל': "היום יש בידינו שתי אפשרויות - להישאר בשירות ביטחון, או לצאת לאזרחות ולעבוד בשכר מינימום"

טובים רק במדים? מותו של לוחם סיירת אגוז, סמ"ר סייף ביסאן, שנהרג בפעילות צה"ל ברצועה - והדרך שבה הובא למנוחות כשהוא לבוש במדי צה"ל - הציפו מחדש את כאבם של בני העדה הדרוזית, על-כך שהחברה מוקירה את פועלם ביחידות הקרביות ביותר בצה"ל, אך זונחת אותם עם שחרורם משירות.

 

מאז ומתמיד התגייסו בני העדה הדרוזית באחוזים גבוהים לשירות צבאי, רובם ליחידות קרביות. לפני ארבעה חודשים נהרג סמל תמיר נבואני, לוחם בסיירת מטכ"ל, במהלך תאונת אימונים. אתמול שוב נהרג חייל דרוזי, ששירת ביחידה מובחרת.

נכבדים דרוזים בכפרו של סייף ביסאן (צילום: עידו בקר)

 

אלוף-משנה במילואים מהנא כנעאן, לשעבר סגן מפקד בה"ד 1, ותת-אלוף במילואים האיל סלאח, מפקד אוגדה 85, סבורים כי נחישותם של בני העדה בהתגייסותם ליחידות הקרביות ביותר בצבא, נובעת מהחינוך בבית. "העדה מאמינה שגורלה קשור עם ישראל, ולכן כמו כל אזרח עליה לשרת את המדינה. הורי המתגייסים שירתו אף הם ביחידות קרביות, וכך גם הורי הוריהם", מסביר כנעאן. "הייתי בהלוויה של סייף ביסאן ונקרע לי הלב כשראיתי את המשפחה והחברים קוברים בחור כה צעיר. הוא נקבר בלי דמעות - כי אנו מאמינים שזה הגורל".

 

"אנחנו מאמינים שזוהי מדינתנו, יש לנו שורשים בארץ הזו ואנו נאמנים ב-100% למוסדות שאנו חיים בתוכם", מסביר סלאח. "בני העדה לומדים מגיל צעיר שהם קודם כל ישראלים, גם אם מבחינה דתית אנחנו דרוזים".

 

הרצון ללכת לסיירות המובחרות ביותר, לדעת כנעאן, נובע מהאפשרויות שנפתחו בפניהם בשנים האחרונות. "כשנפתחה עבור בני העדה הדלת את הסיירות המובחרות בתחילת ה-70', הם התנדבו בהמוניהם. שירות לאומי לא מעניין, הם רוצים להתגייס ליחידות הקרביות ביותר ולהוכיח את עצמם - משום שהצבא יודע לחבק אותם ולמדוד אותם על-פי יכולתם. הם יודעים שאם יוכיחו עצמם בצה"ל, הם יוכלו להתקדם בסולם הדרגות ולקבל ההערכה, בניגוד למה שקורה באזרחות - שם הדרוזים לא קיימים".

 

"לא מוצאים עבודה, אחרי השחרור"

כנעאן מציג את משפחתו כדוגמא ליחס המפלה שמקבלים הדרוזים. "אני שירתתי 29 שנים בצבא, ויחד עם ילדיי, נתתי 45 שנות ביטחון למדינת ישראל. אבל הבן שלי, ששירת בסיירת מובחרת והיום מהנדס אלקטרוניקה, עדיין לא מוצא עבודה. החברה יודעת לקבל אותנו בסיירות מובחרות, אבל לא דואגת לנו אחרי השיחרור ולא עושה די כדי לפתור את מצוקת העוני. היום יש בידינו שתי אפשרויות - להישאר בשירות ביטחון, או לצאת לאזרחות, ולעבוד בשכר מינימום".

 

"בימי זיכרון נושאים המנהיגים נאומים מרגשים", אומר בכאב כנעאן, "ומספרים על שהדרוזים נותנים את כל כולם למדינה. אלא שכשהם עוזבים את הטקס, הכל נשכח והבעיה נותרת בעינה. החברה הישראלית יודעת לטפל בנושאים שבוערים לה. על נושא מכירת החמץ כל המדינה עמדה על הרגליים. אבל מה עם אזרחים שנמצאים על סף חרפת רעב?"

 

לדברי סלאח, את בני העדה מלווה הקונפליקט כל חייהם. "הרצון שלנו ללכת ולהתגייס ליחידות הקרביות הוא גדול, משום שאנחנו נלחמים עבור המדינה שלנו והבית שלנו, אבל גם אני לא יכול להסביר לעצמי ולחברה שלי איך אפשר להתמודד עם זה שאנחנו שווי זכויות, רק כאשר אנחנו עובדים בשירות מערכת הביטחון.

 

"בצבא אתה מתקדם ומוערך ונמדד על פי יכולתך, אבל מרגע שאתה משתחרר, אתה בקונפליקט", מסביר סלאח. "ילדיי שהשתחררו מצה"ל רואים כיצד חבריהם מתקדמים ותופסים מקום בחברה, בעוד שהם נשארים מאחור".