ביעור חמץ במחשבה היהודית אינו אך ורק עניין חומרי, אלא גם משל לתהליך מחשבתי ופילוסופי המחייב את עזיבת הרע. יש המסתפקים במימד הגשמי ומסלקים רק את פירורי הלחם מהבית. אך הניקיון, סידורי הארונות ויתר המטלות הפכו לסממן עיקרי שמשכיח לעתים את מהותו של ביעור החמץ האמיתי. אמנם הביעור הגשמי הוא חובתנו, אבל אין בכך כדי להבטיח שנהיה ליהודים טובים יותר.
כשציינו 40 שנה למפעל ההתיישבות האדיר והצודק, ולאחר התבססותו של הציבור הדתי לאומי בכלל מערכות החיים במדינה, יש לחשוב היכן עדיין יש מקום לשיפור. ודווקא נוכח אהבתי לעשייתם המדהימה של אחי ורעי ביהודה ושומרון ובציונות הדתית בכלל, יש לבער את חמץ ההתבדלות.
בימים בהם התדפקנו על דלתות חברי מרכז הליכוד ערב המשאל המפורסם, הרגשנו שהמהלך של "פנים אל פנים" יחדור ללבבות ויקרב אותנו. ההסבר הבלתי אמצעי, "עוקף התקשורת", איפשר לנו לבטא את האמת שלנו ללא הציניות וההטיה של רוב כלי התקשורת. אותם מפגשים עשו את העבודה, והציבור הרחב של מתפקדי הליכוד הצביע ברוב מוחץ נגד תוכניתו של אריאל שרון. אבל אחרי שתמו החגיגות האם המשכנו בכך? האם בנינו מסד אמיתי של הידברות? האם הפכנו פתוחים יותר כלפי מי שאינו בדיוק כמונו? לצערי, התשובה שלילית.
כיום רוב יישובי יהודה ושומרון מקבלים אליהם רק את הדומים לאלו שכבר גרים בהם. ועדות הקבלה מסננות את השאר. כך קורה גם ברוב מוסדות החינוך שלנו. גורלך ייקבע לפי קוטר הכיפה, אורך השרוול, העגיל באוזן או רעמת השיער.
האם זהו המדד האמיתי? וגם אם המדד הוא ההקפדה במצוות – מה יהיה עם אלו שרוצים להתחזק? מה קורה עם הציבור המסורתי הענק שרוצה ללמוד בבי"ס דתי למרות שבבית לא מקיימים את כל המצוות כהלכתן? האם התבססותו של עיקר החינוך הדתי על בתי ספר פרטיים בהם עורכים תהליך סינון קפדני ותשלומי ההורים גבוהים להחריד לא הופך אותנו לחברה מתבדלת?
נושא זה מחייב דיון מעמיק, שכולל סוגיות כבדות משקל כמו: מידת הצלחתה של האינטגרציה, מדרג לימודי מול מדרג תורני, חינוך למצוינות מול חינוך לבינוניות. מערכת החינוך הממלכתי נמצאת בפשיטת רגל מול רצון ההורים לחינוך איכותי לילדיהם. דיון עומק זה מתקיים במקומות נקודתיים, אך לא כמערכת ולא כקהילה.
עם התבססות מפעל ההתיישבות יש להפסיק לפחד ולפתוח שאלה זו באומץ. אם רוצים אנו להיות בין מובילי הציונות, ולא משנה מאיזה סוג!, לחבר בין חלקי העם כדי להשיג את מירב הכוח אל מול אתגרי התקופה ולשנות את סולם הערכים המוביל את החברה הישראלית – עלינו לחדול מן ההתבדלות ולצאת למרחב. עלינו לפתוח את ישובינו לעם ישראל, עלינו לבדוק איך עורכים אינטגרציה במוסדות החינוך בחוכמה, ואולי אפילו איך מחברים בין רסיסי המפלגות שלנו שאף אחד לא ממש זוכר ויודע מדוע הן התפרקו.
כדי להוביל מהפכות צריך לצמוח מתוך העם. להבין את שפתו, את צרכיו ואת תרבותו. אי אפשר לכפות מהפיכות אמיתיות, בטח לא מהפיכות ערכיות המתבססות על תשובת היחיד, על תשובה מאהבה. יש ארגונים רבים שעושים זאת יום-יום. יש אנשים שכבר הולכים בדרך זו ומתמודדים עם קשיים לא מועטים - בהתיישבות בכל מרחבי מדינת ישראל, בצבא, באקדמיה, בארגוני החסד, בעמותות חינוך, בגרעינים התורניים ובאינספור נושאים נוספים. הם עושים זאת בתוך העם, בתוך החברה – מלמטה. אם השינוי לפתיחות לא יבוא מתוך ההנהגה הוא אכן יבוא מלמטה. זה תלוי בנו, בכולנו.
שאול גולדשטיין, ראש מועצת גוש עציון