הנועזים בעורף האויב

מראיין ישראלי פוגש סלבריטי עולמי. על העילג, המושלם, הנודניק וזו שאינה יודעת לשאול

כמי שכבר ישב, מזיע בתחתוניו ומפרפר מהתרגשות כנער בר-מצווה, מול וודי אלן, האמיתי, בניו יורק, בחברת שתי מצלמות טלוויזיה בשירות ערוץ 1, אני מכיר מקרוב את סוג הבעיה הציונית בה נתקלים טובי אנשינו כשהם באים לראיין סלבריטי עולמי עבור הטלוויזיה של החבר'ה בבית.

קודם כל, האנגלית המזורגגת; איפה לאחרונה הנחתי את האנגלית המצוינת וחסרת המעצורים שלי? אחר כך, איך לשאול הכל כמו שצריך בלי לצאת טמבל – לא כל כך מול הסלבריטי (תמיד סביר שהכתב הארגנטינאי שהיה לפניכם עשה מעצמו אפילו יותר אידיוט) כמו אצל אמא ואבא בבית. ולבסוף, מה לעשות עם עצמך בזמן שהמרואיין עונה? לשבת קפוא? לחייך חיוך דק? לקטוע אותו בפראות כמו היית דן מרגלית בעיצומו של אולפן פוליטי מיוזע? והכי נורא: מה אם לא הבנתי את מה שהוא אמר כרגע באנגלית המצוינת שלו? ואיך עוברים בטבעיות לשאלה הבאה? ומה בכלל היתה השאלה הבאה? ומי אני ומה שמי? ואיך לכל הרוחות אני אבקש ממנו בסוף להגיד "היי גיא" מבלי לצאת אוויל?

בעיקר בזכות פינס – אבל גם בזכות ערוץ 2 – אתם כבר מכירים את הז'אנר; לקראת צאת סרטו/אלבומו החדש של – השלימו כאן שם של סלבריטי אימתני – מוכן הכוכב להעניק ראיונות קצרים, עשר דקות החתיכה, לכתבי רשתות זרות. פינס, או מפיקי איזה מגזין תרבות בכל ערוץ ישראלי אחר, קופצים על המציאה; היי, הרי יש לנו מישהו בניו יורק/לוס אנג'לס שעובד איתנו על בסיס פרילאנס, לא? אז שיקפוץ, אם לא קשה, לבית המלון בו מתקיימת מסיבת העיתונאים הסידרתית הזאת ויביא את עשר הדקות המיוחלות עם מר סלבריטי אימתני.

מכאן נובעת התוצאה הפוקדת את ביתנו על בסיס שבועי; מראיין ישראלי כלשהו – לרוב מישהו שאין לנו מושג מאיפה ולמה הוקרץ – יושב מול, נאמר, סנדרה בולוק, ומנסה תרגיל מפרך בקואורדינציה, להלן לשאול שאלות אינטיליגנטיות תוך שמירה על מבטא דמוי-אמריקאי סביר, אנגלית שלא תיפול מרמת החמש-יחידות ומראה שלא יסגיר את העובדה כי הוא מ-ת-ר-ג-ש.

עם עורך וידאו רחום וחנון מספיק, אנחנו בבית נקבל כמה שפחות מהמראיין הבלתי משויף וכמה שיותר מתשובותיה הפוטוגניות של בולוק; אבל משום מה, דווקא בז'אנר ההיי-אני-משוחח-עם-סלבריטי-אימתני-ואתם-לא הזה אנחנו מקבלים, בזמן האחרון, מנות מועשרות של המראיין, שאלותיו המגומגמות וכמיהתו לאהבה. רק מכיוון שאף אחד עוד לא עשה סדר התחלתי בז'אנר הבוסרי הזה, הנה רשימה זריזה של סוגי המראיינים הישראליים בבואם לצלם ראיון עם סלבריטי עולמי:

 

1. ז'אנר ה"אני בכלל לא יודע אנגלית ואיזה קטע ששלחו אותי לפה"

 

גידי גוב הוא בוודאי מייסדו ומחריבו של הז'אנר. בראיונו הכושל והבלתי נשכח מול רובין וויליאמס גוב טרח להראות למצלמה את הדף בו הכין שאלות באנגלית באותיות עבריות, והפגין אנגלית שאפילו וויליאמס לא ידע שהיא כזאת. גוב היה ההודיני האחרון שניסה את תרגיל התוותרו-לי-כי-אני-חינני הזה, בעיקר אחרי שהתברר כי לא היה בזה שום דבר חינני, וכי אנחנו מוותרים לו ממילא. שורה תחתונה: לעשות צחוק מעצמך זה בסדר, אבל לעשות צחוק מהאנגלית שלך זה לא בבית ספרנו, גם אם אתה גידי גוב. מצד שני, דוד לוי עשה מזה קריירה.

 

2. ז'אנר ה"גם אני סלבריטי הוליוודי בפוטנציה – יש לי אנגלית מושלמת ומראה של מיליון דולר"

 

ללא ספק יונתן ריגר. שליחו הנועז של פינס אל מאחורי-המאחורי של מסיבת העיתונאים, ניגש אל סלבריטיז כפי שאתם ניגשים לירקות בסופר: אנרגטי, נמרץ, יודע שהוא נראה טוב מהם ושמכל העסק הזה עוד ייצא סלט כביר. לריגר יש אנגלית משומנת מספיק כדי לא לעשות ממנה עניין, ורק מכיוון שהוא מודע כל כך לעצמו ולעובדה שעם טיפת מזל מישהו שם עוד יזהה את הסטאר-קוואליטי שלו, זה לא הולך לקרות לו. בינתיים הוא מפלרטט בשידור עם גווינית פאלטרו ומחלץ ממנה מבט השמור לגורי כלבלבים חמודים, כשהסיכוי שייצא לו מזה דייט נופל רק במעט מסיכוייהם.

 

3. ז'אנר ה"אחי, מה קורה, הבאתי לך צ'פחה כל הדרך מישראל"

 

אייל קיציס הוא נושא דגלו של הז'אנר הגורס כי לא ממש משנה מה יחשוב הסלבריטי, העיקר שהוא עצמו ייצא גדול בבית ויביא אותה בשיגועים. מי שנפלו על הראיון האחרון שלו עם ג'ים קרי, במסגרתו חילק לקרי מתנות מארץ הקודש ולא השאיר משפט אחד של קרי שלם מבלי שיתפרץ לתוכו עם איזו שנינה מיוזעת לטובת הג'מעה בתל-אביב, מכירים את כאב הראש שבו מדובר. קרי, מצידו, חייך בעדינות, ג'סטה ששום דבר שקדם לקיציס לא גרם לו להפגין. מדובר בהישג עיתונאי.

 

4. ז'אנר ה"שימו לב, באתי לכאן עם תיחכום לב-ת"א שלי"

 

קשה לי לזכור איך קראו לה, אבל בערך לפני שבוע התיישבה מישהי מטעם פינס מול מג ריאן עצמה. את הראיון הקריר ההוא, במסגרתו היתה כתבתנו מפוחדת מכדי להטריד את ריאן בנושא העסק-ביש עם ראסל קרואו, היא סיימה בשאלת המחץ: "אני לא אעיז לשאול אותך את ה-שאלה, ולכן אני רק מבקשת שתתני לי את התשובה". תיחכום, הא? את המבט מקפיא-הדם שתקעה בה ריאן בשעה שסיננה בתגובה "אין לי מושג על מה את מדברת", אפשר היה לקחת קומפלט לסרט האימה הבא שבו לא תשתתף. גם כאן מדובר בהישג עיתונאי; מי היה מאמין שמג ריאן מסוגלת להיות מצמררת.