הפכתי מכורה

הרגע עם הביטלס היה רגע מכונן. הוא היה אחר. אני זוכרת את המקום המדויק, את הישיבה ליד הפטיפון ואת ההתרגשות שאח שלי העביר לי כשהוא הביא איתו את התקליט הביתה

בפעם הראשונה ששמעתי את הביטלס לא הבנתי כלום, רק נסחפתי. הייתי ילדה קטנה בבאר-שבע ליד רדיו מונו, הכי פרימיטיבי שיש, עם רמקול אחד. אחי הגדול הגיע הביתה עם התקליט הלבן. כשהתחלתי לשמוע את השיר הראשון, הייתי ילדה אחת. בסוף השיר, הייתי ילדה אחרת. שמעתי את כל האלבום וכמובן שלא הבנתי אף מילה בגלל השפה באנגלית. זו היתה הפעם הראשונה שהאזנתי למוזיקה שלמרות שהיתה בשפה אחרת, הרגשתי שאני מבינה הכל.

 

התחושה היתה נורא ראשונית. המוזיקה ששמענו בארץ כללה את "התרנגולים", "החמציצים" והלהקות הצבאיות. אפילו אריק איינשטיין עוד לא יצר את הרוק הביטלסי שלו. מאותו הרגע הפכתי מכורה למוזיקה הזו. אבל יותר מכל התמכרתי ללהקה, כי היא הגיעה אלינו הרבה יותר בקלות. אחר כך עברתי לרוק הכבד יותר ולרוק המחתרתי.

ביטלס. רגע מכונן (צילום: גטי אימג') 

 

הרגשות באותה החוויה, בהאזנה הראשונה, זהות למה שאני מרגישה היום כשאני מקשיבה למוזיקה שמרגשת אותי. מאז לא השתנה שום דבר, וכמה דברים יש לאדם בחיים שההרגשה לגביהם נשארת בדיוק באותו העוצמה במהלך כל חייו? לא הרבה. לא התלבטתי, אפילו לא לרגע. לא רציתי להפוך לשום דבר בחיים שלי, רק לזה.

 

למרות שבעתיד אולי הייתי יכולה להרגיש כך בסיטואציה אחרת, כי אני שייכת לעולם הזה, הרגע עם הביטלס היה רגע מכונן. הוא היה אחר. אני זוכרת את המקום המדויק, את הישיבה ליד הפטיפון ואת ההתרגשות שאח שלי העביר לי כשהוא הביא איתו את התקליט הביתה. הוא גם לימד אותי להאמין שהמוזיקה הזו טובה.

 

היו הרבה רגעים בחיי שיצרתי או הופעתי וחזרתי לאותו הרגע. דווקא בשנים האחרונות זה הלך והתחזק. כי כל אלמנט האגו, הפחד מ'מה יגידו?' זז קצת הצידה ומה שיש זה את העיקר, את המוזיקה עצמה. זהו ממש האיזור, ה"זון", שכמעט בכל הופעה אני מצליחה להגיע אליו. אותו "זון" זה משהו ששייך לילדות, משהו שילדים המציאו. זו חוויה טוטאלית. אתה לא מרגיש כשאתה שר, אתה לא מרגיש שמנגנים סביבך ואתה לא מרגיש את זה במוח. זו רק החוויה, כמו ילדים. ואני, גם עכשיו, קצת כמו ילדה.

 

• יהודית רביץ היא זמרת ומוזיקאית

 

• לכל סיפורי הפעם הראשונה שהבנתי ש...