אני מקווה שלא יידרשו לי 40 שנה למצוא מישהי

אני עדיין נופל שבי אחרי אותן בחורות שאני נמשך אליהן בטירוף אבל הן לא עושות לי טוב ולא יוצא מהן שום דבר חוץ מאת-פתח-לו. בכלל, החירות הזאת קצת מבלבלת אותי לפעמים, כשהיא באה במינונים גבוהים מדי. ואולי אני בכלל עבד של החירות שמאפשרת לי למשוך עוד ועוד ולא להחליט?

בכל סדר יש פחות או יותר אותו הסדר: קשישה חביבה שלא מוצאת אף פעם את הדף הנכון בהגדה, בחורה חמודה לפני גיוס שהתפתחה יפה משנה שעברה ומולה דוד חביב שמזיל עליה ריר, ילד נודניק שזוחל מתחת לשולחן ובא לך לבעוט בו ולהאשים את הרגל של השולחן, ועוד כמה מסובים שזיהיתי מאירועים משפחתיים קודמים. כמו בכל שנה חיכינו לאיזה זוג שמגיע מהבקעה וקיללנו בשקט על זה שנאכל תודות לו לא לפני עשר בלילה בחישוב מהיר, לא כולל שירים בסוף.

 

בסוף הם הגיעו. התישבנו כולנו רעבים מוות ושמחים שלא היה פיגוע בכביש הבקעה והתחלנו את הסדר. מצאנו את הפראייר התורן שיתחיל לקרוא ויצאנו לדרך...

 

"מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות?"

 

שום דבר, אני חושב לעצמי. שבכל הלילות הרווקוּת שלי זה הדבר הכי סבבה שבעולם, הלילה הזה כולו מרור, במיוחד כשכל דיכפין שקורא לעצמו משפחה ולא ראה אותי שנה נכנס לי לצלחת ומציע לי שידוכים עם בנות שבטח נראות כמו כרפס. "לא תודה", אני מגיד. היא שולחת לי מבט מרחם שאומר לי לשנה הבאה בן חורין. מישהו אחר מציע לי יחץ, אני מסרב בעדינות, לא בא לי גזים כל הדרך הביתה.

 

הקריאה עוברת למישהו אחר. "עבדים היינו לפרעה במצרים". אני עושה חשבון נפש. 47 דייטים במספר, או אולי זה רק מרגיש ככה, ויש איזה דייט אחד במיוחד שאלמלא הוציא אותי הקדוש-ברוך-הוא מאותו בית קפה הרי אני ובניי ובני-בניי היינו משלמים מזונות עד עצם היום הזה. ואפילו כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו זקנים, כולנו יודעים את התורה, אני עדיין נופל שבי אחרי אותן בחורות שאני נמשך אליהן בטירוף אבל הן מה-זה לא עושות לי טוב ולא יוצא מהן שום דבר חוץ מאת-פתח-לו. בינתיים, מהעבר השני, מציעה לי בעלת הבית שאר ירקות שהכינה בעצמה. אני טועם ופתאום מבין שזה בעצם שער ירקות, בגלל הנשירה שהחתולים שלה סובלים ממנה באביב.

 

רבאק, כמה אפשר לצאת בלי להתביית על אף אחת

מעשה ברבי אליעזר ורבי יהושע ורבי עקיבא ורבי טרפון, שהיו מסובין בפאב השכונתי ומספרים ביציאות שלהם כל אותו הלילה. עד שבאו תלמידיהם ואמרו להם: רבאק, כמה אפשר לצאת בלי להתביית על אף אחת. אמר אלעזר בן עזריה: הלא אני בן 34 שנה, ולא זכיתי להתאהב כבר כמה שנים טובות. חוץ מאולי הבת זומא הזאת שדווקא מצאה חן בעיניי אבל שברה לי את הלב.

 

"כנגד ארבעה בנים דיברה התורה: אחד חכם, אחד רשע, אחד תם ואחד שאינו יודע לשאול". משל לארבעה טיפוסים שנמצאים בתוכנו במאבק מתמיד.

 

חכם, מה הוא אומר? אין שלמוּת, וכדאי להפסיק את החיפוש המטורף הזה כבר השנה, אחרת אמצא את עצמי יושב לבד בליל הסדר לעוד שנים רבות, כמו הדוד הזה בפינה ממול, שהופך מוזר יותר משנה לשנה.

 

רשע, מה הוא אומר? זאת נחמדה מאוד, אבל אני לא יודע...יש לי עוד כמה על הכוונת... מחר קבעתי עם ההיא מהאינטרנט, ובשבוע הבא יש לי את זאת שסידרו לי חברים.

 

תם, מה הוא אומר? מה באמת, אני הכי טוב שהיה לך?

 

ושאינו יודע לשאול? הוא יודע שרצוי להימנע מהשאלות הבאות, לפחות בהתחלה: "אולי תרדי לי?", "הייתי גדול אה?", "מה לא גמרת?".

 

"ויוציאנו ה' ממצרים ביד חזקה ובזרוע נטויה, ובמורא גדול ובאותות ובמופתים". פסח הוא החג החשוב ביותר לטעמי, רק משום שנחגגת בו החירות. אבל אני לא בטוח שאותי אישית היה צריך הקדוש-ברוך-הוא להוציא ממצרים, או אולי להשאיר אותי על הדרך בסיני. כי החירות קצת מבלבלת אותי לפעמים, כשהיא באה במינונים גבוהים מדי. ואולי אני בכלל עבד של החירות הזאת, שמאפשרת לי למשוך עוד ועוד ולא להחליט?

 

בזמן שהקריאה נמשכה חשבתי על כל ההזדמנויות שנקרו בדרכי להישאר עם זאת או עם אחרת ולהתיישב במקום אחד, אבל במקום זה החלטתי לפסוח על כולן ולחפש משהו קצת יותר מתאים. אני רק מקווה שלמצוא מישהי לא ידרשו לי 40 שנה, כי כשחושבים על זה - אני מתקרב לכך בצעדי ענק.

 

חג שמח!