באחת התעשיות היותר פסיכיות בעולם, נמרוד פלד (או כפי שאתן מכירות אותו: "מדריך הדוגמניות") הוא אחד האנשים היותר שפויים בעסק. על המסך מדובר בבחור תזזיתי ואנרגטי, אבל במציאות מדובר באחד אנשים הכי נינוחים ומצחיקים שיש.
לריאיון אנחנו נפגשים בחוף גורדון התל אביבי, בדיוק כשהוא מסיים פגישה עם המעצב יוסף, שבה הם דסקסו את תצוגת האופנה הבאה שפלד יביים. כיאה לאושיית סטייל, הקפה הדלוח של הראיונות מוחלף בשמפניה, ופתאום גם אני מתחילה להרגיש קצת כמו כתבת של "ווג".
יכול להיות שאל נמרוד נחשפתן רק בעונה הקודמת של סדרת הריאליטי "הדוגמניות", אבל האמת היא שמיסטר פלד נמצא בביזנס כבר יותר מעשור. היום הוא מביים תצוגות אופנה ווידיאו־קליפים ("העברית", "טרי פויזן"), מעצב טי־שירטים (החולצה שרן דנקר לובש על עטיפת הדיסק שלו? עיצוב מקורי של נמרוד) ולאט לאט זונח לחלוטין את תחום האיפור, שם בעצם החל את דרכו.
"רציתי פעם להיות צלם", הוא מספר, "ואפילו הייתי סוג של צלם חובב. אבל כשהגעתי לצבא שמתי את הכול בצד. אחרי שהשתחררתי, אימא שלי קראה ריאיון עם גלית ורטהיים, שבו היא סיפרה שהיא עושה מלא כסף בתחום האיפור, אז אמרתי לעצמי, 'מהמם!'. ידעתי שאני יודע לאפר כי תמיד הייתי מאפר את אחותי ואת אימא שלי, והיא – ברוך השם שתהיה בריאה – כשהיא הייתה מתאפרת זה היה עם כל הפלטה! אז זה גם היה בקטע של 'אני אחנך אותך להתאפר כמו שצריך'. הלכתי ללמוד אצל גיורא שביט ומשם זה התגלגל ולאט לאט נכנסתי לתעשייה".

איפור לא מייצר משמעות. נמרוד פלד (צילום: דודי חסון)
למרות ההצלחה, נמרוד אף פעם לא היה שלם עם הבחירה המקצועית באיפור: "זה יישמע נורא שטחי, אבל איפור אף פעם לא מייצר משהו עם משמעות עמוקה שגורם לאנשים לחשוב. הבעיה היא שבכל פעם שהייתי אומר שנמאס לי מהאיפור, משהו נורא גדול היה קורה. בפעם הראשונה שרציתי לפרוש סגרו אותי לקטלוג בחו"ל ונתקעתי עוד שנתיים. אחר כך הכרתי את דנה ברגר והיא הפכה אותי למאפר האישי שלה, וככה המשכתי להתגלגל. אני זוכר לילה אחד שבו הלכתי לישון בדירת החדר המצומקת שלי, ופתאום זה הכה בי וכמעט דפקתי את הראש בתקרה. פתאום ידעתי מה אני רוצה לעשות! החלטתי שבא לי לעשות וידיאו־קליפים ותצוגות אופנה, למרות שעד אז זה היה הדבר הכי רחוק ממני. באתי לסוכנת שלי ואמרתי לה לדחוף אותי לכל תצוגה אפשרית. הייתי מוכן ללמוד את זה מלמטה ובינתיים להמשיך בעבודות האיפור, וזה באמת מה שקרה. היום אני יכול להגיד שאין תצוגת אופנה שלא עשיתי: 'קסטרו', 'רנואר', הכי זבל, הכי קניונים, מה שרק היה – הכול. רק ללמוד ללמוד ללמוד".
איך בונים תצוגת אופנה?
"קודם כול פוגשים את הלקוח ואת הצוות שעובד ומתחילים לבנות את הקונספט. ואז מתחילים לחשוב מה לעשות, איך עושים, איך הקולקציה תהיה מחולקת וכולי. אחרי זה יש איפור, שיער, סטיילינג, מוזיקה ומתחילים לעבוד. אחרי שסגורים על קונספט, הרבה יותר קל לסגור את הבנות, אם אני יודע שאני צריך לוק מסוים".
ואיך הולכים נכון?
"זה קצת גנטי, ואת גם צריכה שתהיה לך גישה לקצב. את יכולה להיות הדוגמנית הכי יפה, אבל אם אין לך חוש קצב את בבעיה חמורה. חוץ מזה צריך לדעת טיפה לענטז ולשחק עם הדברים האלה".
ומאיפה אתה יודע ללכת על עקבים?
"דודה שלי ביקשה ממני פעם ללבוש נעלי עקב בשביל להרחיב לה אותן. זה היה מן כזה, 'הממ... תירוץ טוב', וגיליתי שזה ממש לא מסובך כמו שחשבתי ושיש בזה משהו מאוד מגניב. אני גם ילד אייטיז ומסביבי היה פרינס עם נעלי העקב וגם מייקל ג'קסון, אז זה לא נראה לי ממש מוזר. תמיד היו לי תירוצים ללכת עם עקבים. בשביל ללכת נכון בסך הכול צריך לשמור על שיווי משקל ואטיטיוד".

פרינס, מייקל ג'קסון והדודה שלי (צילום: דודי חסון)
בוא נדבר קצת על "הדוגמניות". בתוכנית מכנים אותך "קואוצ'ר", מה זה בעצם?
"אני נקרא 'מאמן הדוגמניות' והתפקיד מאגד כמה אספקטים. כשהן נמצאות על הסט, אני אומר להן מה לעשות עם הגוף, מה עושה להן יותר טוב, איך להבליט את מה שצריך ואיך לצאת באמת כמו דוגמנית ולא כמו סתם פרחה שהגיעה לעשות בוק על החוף בגורדון, שזה דרך אגב המקום שכולן בטוחות שהן מגיעות אליו. לעשות תנוחות מגרות עם הרגליים והשיער עובד אצל בר רפאלי, אבל רק בגלל שהיא בר רפאלי. הרבה פעמים אני אומר להן, 'תקשיבו, זה לא יעבוד. וזה לא יעבוד מהסיבה הזאת, והסיבה הזאת נעוצה בכן'".
"לאלה, למשל, יש בעיה איומה. היא יפה והיא יודעת שהיא יפה, וזאת הבעיה הראשונה שלה, שהיא מסתפקת בזה. זה מגניב בתור בנאדם, אבל את לא יכולה לבסס את כל האישיות שלך בתור דוגמנית סביב זה שאת לא צריכה להתאמץ. אם זאת העבודה אז תשקיעי בעבודה. זה כמו שמעצב אופנה יחשוב שהוא המעצב הכי מדהים, והקולקציה הראשונה שלו באמת תהיה מדהימה. אבל אם הקולקציה השנייה והשלישית יהיו אותה קולקציה בדיוק, כמה מדהים שזה לא יהיה, זה פשוט יהיה משעמם!"
יש לך פייבוריטית?
"יש לי כמה. בגדול, אני באמת אוהב את כולן. אפילו לקארין־קארה כהן יש קטע. בתור דוגמנית אמיתית אני הרוס על סשה, אבל היא צריכה לרצות את זה קצת יותר. יכול להיות שברגע שהיא תצא לעולם האמיתי וקצת תשתחרר ייצאו ממנה דברים מדהימים. אלה יפהפייה בעיניי, ונטלי? אני חושב שאין תצוגה שהיא לא יכולה לעשות. היא מגניבה לגמרי ויש לה מלא אטיטיוד".
אתה חושב שהתוכנית הזאת באמת משקפת את המציאות?
"כן, ואני אגיד לך למה. אני חושב שהיא משקפת את מה שבאמת קורה בלי המשקפיים הוורודים. בתוכנית הזאת אנחנו אומרים לכל אחת מהבנות בריש גלי ובפנים מה אנחנו חושבים עליה. בתעשייה זה יקרה בדרך כלל מאחורי הגב שלה. ברגע שהיא תצא מהחדר, מישהו יגיד עליה, 'איזו מחרידה, היא צריכה לרדת שלושה קילו', ואני אגיד לה את זה בפנים. אני אגיד לה, 'תקשיבי, את בעייתית'. אני מעדיף להגיד לה את זה כדי שהיא תבין מה אני צריך ממנה ואיך היא מתקדמת עם זה הלאה. אני באמת חושב שכדאי שהיא תדע את הדברים האלה כי יכול להיות שהיא תפנים חלק ממה שאני אגיד, ובזכות זה בפעם הבאה שהיא תגיע לסט היא תהיה טובה יותר.
"אם את באה להיות דוגמנית את צריכה להבין שזאת עבודה. יגידו עלייך שאת שמנה, ויגידו שאת רזה, ויגידו שיש לך בעיות בעור הפנים, ויגיעו שהצבע החדש שלך מחריד, ויגידו מי את חושבת שאת, למה את חושבת שאת, ולמה את חושבת שאת יכולה לצאת עם הבחור הזה. זה דברים שקורים".
מה, לפי דעתך, הפער בין הציפיות של הבנות לפני התוכנית ובין המציאות?
"אני לא חושב שהן באמת יודעות מה זה להיות דוגמנית. כי כשאת רואה בסופו של דבר את התמונה המרוטשת בעיתון והבחורה נראית שם מאוד נינוחה, את לא מודעת לכל המסביב. הרי הדברים לא כל כך פשוטים כמו שזה נראה בתמונה הסופית. כשהן מתחילות להצטלם הן מבינות שהן כן צריכות לעבוד קשה, ופתאום הן אומרות, 'אני כבר לא בטוחה שאני רוצה להיות דוגמנית'. כולן הרי רוצות להיות כוכבות, ותוכניות ריאליטי יש כמו זבל. לכן המטרה שלנו הייתה למצוא מישהי שבאמת תעבוד ותהיה דוגמנית בסופו של דבר".
יכול להיות שגם אתה באת בשביל להתפרסם?
"זה ממש לא המקום שלי. כשדיברתי עם שירי הבמאית היא רצתה בהתחלה שאני אהיה שופט, ואמרתי לה שבשום פנים ואופן לא. להיות שופט זה באמת לשבת רגל על רגל, ואני באתי לעבוד, אני אוהב לעבוד. אני אוהב לקום בבוקר ולהיות יצירתי".
ואתה חושב שתוכנית כזאת באמת יכולה לייצר את הדוגמנית הבאה של ישראל?
"תראי, העונה הראשונה, כמה שלקח לה זמן להתרומם, בסופו של דבר הבנות עובדות. ליאת בן רש"י עובדת, וליאת בלו עובדת, וויקטוריה טוחנת עבודה כמו דוגמנית שהגיעה מחו"ל. נותנים לה כבוד בכל מקום אפשרי ובכל תצוגה כולם מתעלפים מאיך שהיא הולכת. אני חושב שבעונה הקודמת, מה שהשתלט בסופו של דבר היה האפקט הטלוויזיוני ופחות האפקט הדוגמני. עובדה שאף אחד לא זוכר מי זאת ניראל. אני חושב שהעונה הזאת הרבה יותר מקצועית".
היית אומר שעולם האופנה הוא עולם אכזר?
"מה זה אכזר? הוא עולם יקר. זה מתחיל ונגמר בזה. יום צילומים עולה הון תועפות, והכוחות הפועלים הם כוחות עם אגו מפה ועד פתח תקווה. הסטייליסט עם אגו, המאפר עם אגו, ואם תגידי משהו למי שעושה את השיער – אוי ואבוי לך. גם ההתנהלות בפנים צריכה להיות מאוד רגישה, כך שאלא אם כן את סנדי בר, וכולם סותמים כשאת מדברת, אין הרבה ברירה אלא להשלים עם זה. בסופו של דבר, כשאת עומדת מול משרד הפרסום, אין לו סנטימנטים אלייך. הוא לא מכיר אותך וזה לא רלוונטי בכלל. זה לא מעניין אותו אם את עייפה, או אם יש לך שני ילדים בבית, או אם אתמול עשו לך את הבלונד ועדיין שורפת לך הקרקפת.
"את ליאל דניר, למשל, הכניסו באחד מימי הצילום לתוך בריכת מים עם כלור. היא הייתה שם יום שלם ויצאו לה פריחות אחר כך, והבחורה לא פצתה את הפה! כי היא יודעת שבסך הכול זאת עבודה ושאף אחד שם לא עשה לה את זה בכוונה. ואני אומר את זה דוגרי, אף אחד לא רוצה לגרום לדוגמנית לסבול בכוונה! זה משהו שהבנות צריכות להבין. הייתי במקומות שפתאום הדוגמנית חטפה מטח של צעקות, ואני עוד מישהו שיש לו חיבה גדולה מאוד לדוגמניות".
באמת?
"אני מאוד אוהב דוגמניות! לא הייתי מסוגל להיות במקצוע הזה אם לא הייתי אוהב דוגמניות. ואני יודע שדוגמניות – אם רק תיתני להן תנאים טובים והרגשה טובה – הן ילכו בשבילך עד סוף העולם".