אנחנו יוצאות לקניות, ואני עוברת בין מדפי הירקות ובוחרת כהרגלי מצרכים בכמות המתאימה ליחיד. היא אינה צריכה להגיד דבר או לנעוץ בי מבטים נעלבים. אני מרגישה אותה ומיד נזכרת להכפיל את הכמויות שבידי. ליד הקופה אנו פוגשות מכרה מתקופת התיכון. אני בקושי זוכרת את שמה של הבחורה, אבל היא מיד מבחינה בנו ושואלת אותי: "מה? את מתחתנת? איזו טבעת יפה. תראי!"
כן. בן זוגי הציע לי נישואים ורכש עבורי טבעת יפה. זה מספר חודשים שאני מחכה שתהיה לי טבעת שתסביר עבורי את מה שאני רוצה לצעוק: "אני מאוהבת בגבר הכי מקסים בעולם. אני רוצה לבלות איתו את שארית חיי, וגם הוא רוצה לבלות את שארית חייו איתי, אז אנחנו מתחתנים". אני לא רוצה להסביר לאנשים שאני לא מכירה או שאין לי סבלנות אליהם, או לספר להם את סיפור היכרותנו. אני רוצה שהטבעת תדבר עבורי.
אבל מסתבר שהטבעת שלי היא פטפטנית לא קטנה: אני מוצאת את עצמי נאלצת להסביר יותר מבעבר לכל מי שקלט את נצנוץ היהלום על אצבעי שיש לי חבר, שאנחנו יוצאים כבר שנתיים ומתוכן חולקים דירה כבר שנה. מיד לאחר מכן מגיע מטח שאלות באשר למיקום החתונה, הקייטרינג והשמלה, לצד מטח גדול יותר של המלצות, הצעות ואזהרות מפני שמלות שנקרעו מתחת לחופה, גני אירועים שנסגרו יום לפני החתונה וצלמים שברחו לקריביים עם הפילם של הריקודים.
בנוסף לכל, השבוע גיליתי שהרווקות, שנחשבת חיסרון בבית הוריי, דווקא מהווה יתרון במקום עבודה. אולי זוהי רק הרגשה סובייקטיבית הנובעת ממודעות יתר לפריט החדש שהתווסף לאצבעי, אבל אני חשה שמתייחסים אלי באופן שונה בראיונות עבודה. אם בעבר היו המראיינים שואלים אותי שאלות מקצועיות על תחום עיסוקי ולאחר מכן שאלה או שתיים בקשר לתחביביי, הרי שעכשיו, בהבחינם בטבעת, הם מיד מאחלים לי מזל טוב, שואלים מתי המאורע המשמח וחוזרים על מטח השאלות וההמלצות שהוזכרו לעיל, עוד בטרם יעברו על קורות החיים שלי.
אני חוששת שמעסיקיי הפוטנציאליים מחשבים בראשם כי בחורה בסוף שנות ה-20 לחייה, העומדת להינשא בחודשים הקרובים, עשויה להיכנס להריון בקרוב, ולכן אינה שווה את ההשקעה הכרוכה בחפיפה לעבודה חדשה. חוקי העבודה הקיימים אוסרים על המראיינים לשאול אותי אם אני מתכננת להיכנס להריון מיד לאחר נישואיי, וחבל. אילו היו שואלים אותי, הייתי עונה להם שאני רוצה לבלות לפחות עוד שנתיים עם בעלי טרם נרחיב את משפחתנו. הייתי אומרת שלא השקעתי שנים בלימודים ובעבודה בתנאי התלמדות על מנת לבלות את חיי כעקרת בית. אילו היו שואלים אותי, הייתי גם מספרת להם שאני רוצה ומרגישה שאני מסוגלת ליהנות מכל העולמות, אם רק יתנו לי סיכוי. אבל את כל זאת איני מעזה להגיד במהלך הראיון, והטבעת אינה אומרת זאת עבורי. היא רק מתחילה את המשפט, אבל לא מסיימת אותו.
אני מוצאת עצמי נדהמת מעוצמת הרגשות השליליים שאני מגלה עבור חפץ דומם, אם כי בעצם זה לא צריך להפתיע אותי, משום שתקופה ארוכה לפני שקיבלתי אותה גיליתי כלפיה רגשות חיוביים כמו כמיהה ותקווה. כילדה, נהגתי לבהות בטבעות היפות של אמי ושל סבתותיי. כנערה העמדתי פנים שטבעותיי הפשוטות מהטיילת באילת או מהמדרחוב בנחלת בנימין הינן טבעות יהלום יקרות ערך, מתנה מאהוב. ובשנים האחרונות, כאשה, נהגתי לדפדף בקטלוגים של חברות התכשיטים שנתחבו לתיבת הדואר שלי, ואפילו נכנסתי לאתרים של מותגי התכשיטים המובילים, בוחרת בליבי את קווי המתאר של הטבעת שיום אחד ארמוז לבחיר לבי שאני רוצה לקבל, בהפתעה כמובן.
אני מסתכלת על הטבעת ומנסה להיזכר מדוע כמהתי לה כל אותן שנים. האם משום שהיא סמל לאהבה נצחית, בבחינת "יהלומים הם לנצח – גם האהבה"? או שמא רק משום שזה סמל סטטוס האומר: "גם אני מוצלחת. ראו, יש מישהו שחושב זאת חוץ ממני ומהוריי"? האם משום שמדובר בתכשיט יקר שאנשים רגילים לא נוהגים לרכוש, וייתכן שזה יהיה היהלום היחידי שאענוד בחיי?
הטבעת, כך מלמדים אותנו, מסמלת איחוד בין בני זוג. היא מסמלת את מעגל החיים. אבל עבורי, לפחות בעת האחרונה, היא מסמלת את אובדן הפרטיות. היא מדברת עבורי עם אנשים שאיני מכירה ושאיני רוצה להכיר. אבל היא גם מזכירה לי מספר פעמים ביום את הגבר המקסים שהעניק לי אותה. את הגבר שאמר לי בשיא הפשטות: "אני רוצה להזדקן איתך".