השילוש הקדוש - צבא, שב"כ, מוסד - אוחז בצווארה של ישראל ולא מאפשר לה לנוע קדימה. לקראת יום הולדתה ה-60, מבחנה כדמוקרטיה בוגרת יהיה להשתחרר מלפיתה זו.
מבחינה היסטורית אמנם מיועד היה חוסר האיזון בין מערכת הביטחון לבין מוסדות אחרים לסייע בבנייתה של החברה האזרחית. ואולם כיום מהווה חוסר איזון זה מכשול התפתחותי. לא רק שמערכת הביטחון כושלת בפתרון חלק מהבעיות עליהן הייתה אמונה באופן מסורתי, אלא שהמקום המופרז שהיא תופסת במציאות הישראלית, מעכב גם תהליכים נרחבים יותר.
חוסר היכולת לנוע קדימה מתבטא למשל בתקיעות המחשבתית והמערכתית בעניין הסכסוך הישראלי-פלסטיני. אין פיתרון צבאי, ולכן נדמה מראש כאילו גם כל דרך אחרת להתקדמות נידונה לכשלון.
עיכוב התפתחותי נוסף הוא היעדר עיסוק אמיתי בשאלות מהותיות בדבר זהותה של ישראל ועתידה כאומה. העיסוק בשאלות אלה הוא בעיקרו אזרחי (להבדיל מבטחוני), ועל כן נתפס כפריווילגיה ונדחה תמיד למועד אחר. המעמד המוגזם לו זוכים מנגנוני הביטחון, נותן תחושה מוטעית כאילו בידיהם מצוי הפיתרון לכל בעיה כמעט. מעמד זה הוא סכנה ממשית לדמוקרטיה הישראלית.
ברור כי מערכת הביטחון החזקה והמוצלחת ביותר במזרח התיכון, חיונית למדינה. ואולם ברור גם לכל שהיא סובלת מחוליים ובעיות, שאפילו חילופי גברא בפיקוד העליון קשה להאמין שיפתרו. אם היה מדובר בגוף שימי תהילתו חלפו עברו וכתוצאה מכך הוא הולך ותופס מקום שולי, מילא, דיינו. ואולם בישראל של שנת 2008 עדיין רבים הם המעלים את הצבא על נס, כאילו שעליו כל גאוותנו.
נוכח מגמות ברורות בחברה האזרחית, המואסות בדרך המלחמה, כמעט מפתיע למצוא כי מקומו של הצבא איננו מצטמצם. להיפך, הוא מתרחב, ולא רק זאת, אלא שלמערכת הבטחונית כיום יד ורגל בתחומים שבינם ובין ביטחון המדינה אין דבר וחצי דבר.
החל בפרוייקט "דרך ארץ ושמים", עליו התבשרנו לאחרונה, דרך המלצות בעניין פינוי מאחזים, וכלה בתוכניות דוגמת תוכנית "עתידים", הופך הצבא ל"מציל הלאומי" בתחומים כמו חינוך ושוויון חברתי ולקובע מדיניות. מלבד העובדה שעקב גודלו, יכול הצבא למעשה לעשות כמעט ככל העולה על רוחו, קשה להבין מה הופך קצינים על מדי א' למחנכים. להיפך, צבא המזוהה בעשורים האחרונים עם הכיבוש ועם מספר מלחמות ברירה ומבצעים צבאיים מיותרים, שאחדים מהם החלו ביוזמתו ואחרים נמשכו הרבה מעבר לרצוי בעקבות המלצות מפקדיו, צבא כזה מן הראוי היה שיתרכז בביצוע תפקידו – שמירה על ביטחון המדינה. אך לא כך הוא.
יותר מכל אולי בולט העניין ברדיפת האמנים ה"משתמטים". ציד המכשפות משולח הרסן בו עסוקים בכירי הצבא מזה כמה חודשים מאפשר להם לעשות משפט שדה לחלק מאלו העוסקים בעשיה אמנותית. קשה להעלות על הדעת התנפלות פראית שכזו במערכת פוליטית שבה הביטחוניזם מרוסן כראוי.
מי יכול לדמיין שאמן הוליוודי שיצר סרט ביקורתי על מערכת הביטחון האמריקנית, יעמוד במסכת הלחצים שהופעלה בישראל על יוצרי הסרט 'בופור'. אלו העזו ברוב חוצפה להשתמש בחירותם האמנותית כדי ללהק רחמנא לצלן שחקנים שלא שירתו בצה"ל. היו אלה המשטרים החשוכים ביותר בתולדות האנושות, כגון המשטר הסובייטי, שאפשרו בתירוצים מתירוצים שונים להמליך או להשפיל עד עפר את אלו העוסקים ביצירה תרבותית. חופש הביטוי והיצירה הוא נשמת אפה של הדמוקרטיה.
האם ייתכן שבכירים במערכת הביטחון חשים שהלגיטימיות למעמד הבלתי מרוסן שלהם, נשמטת מתחת לרגליהם? אם כך, הרי שהזרועות הארוכות שנשלחות כמעט לכל כיוון בחברה הישראלית, מטרתן לשמר את מקומה של המערכת הבטחונית, ותו לא. מעצם טבעה לא יכולה מערכת הביטחון ואף לא צריכה לפתור שאלות מהותיות במציאות הישראלית העכשווית. המשכיות היחס הייחודי לו היא זוכה והיעדר בקרה ואיזון ראויים, מסכנים את הדמוקרטיה הישראלית, ומקרבים אותה למצב שבו העם משרת את מטרות הצבא ולא להיפך.
למעשה, הדומיננטיות של מערכת הביטחון גורמת לישראל להדחיק שאלות קריטיות בדבר מהותה, זהותה ועתידה כאומה, בדבר המבנה הממסדי והחוקתי אותו תאמץ, בדבר גבולותיה הטריטוריאליים ובדבר חוט השדרה הערכי שלה. אלו הן שאלות איתן עליה להתמודד בכנות ובאומץ בפתח העשור השביעי לקיומה. מבחן הבגרות האמיתי של ישראל יהיה, על כן, למצוא איזון חדש בין ביטחון לצרכים אחרים, או במילים אחרות, לקבל ב"אזרחות" יותר ממספיק בקושי.
אודי זומר, פרופסור למדע המדינה באוניברסיטה של ניו יורק באולבני