כשמדברים על "משפחות חד-הוריות", רבים מאיתנו מניחים שמדובר במשקי בית עם ילדים, שבראשם עומדת אישה. אכן בישראל, כמו רבות במרבית המדינות בעולם, עומדות נשים בראש מרבית משקי הבית החד הוריים. יחד עם זאת ישנם בפועל גם אבות העומדים בראש משקי בית חד הוריים. בישראל, לדוגמא, ישנן כ- 4,500 משפחות חד הוריות שבראשן עומד גבר. סוג זה של משק בית סובל לא רק מחוסר מודעות ציבורית, אלא שגם אבות רבים זוכים ליחס מפלה ולעתים נוקשה מצד החברה ומוסדותיה השונים.
כשאימהות מבקשות להוציא את ילדיהן ממשמורת האב בטענה כי הוא אלים, סובל ממוגבלות נפשית או בעל השפעה שלילית על ילדיו, הציבור לרוב מזדעזע וכואב את מצבה העגום של האם. רובנו נאמין ונרצה שיעשה הכול בכדי להרחיק את האב מהמשפחה. אך מה קורה כשמגיע אב וטוען שאשתו מכה, מתעללת, או סובלת ממוגבלות נפשית ומבקש שהמשמורת על ילדיו תעבור אליו? אב כזה עלול לעבור מסכת של מאבקים משפטיים,ולשכור שורה של עורכי דין, בכדי לשכנע את המוסדות כי העובדה שהאם אינה כשירה לגדל את הילדים, אינה מבטלת את כשירותו כאב.
סיכוייו של אב כזה לקבל משמורת על ילדיו ולגדלם אינם מזהירים, ואף קיימת סבירות שילדיו יוצאו מהבית בצו בית משפט ולא יינתנו למשמורת אביהם, למרות שהוא חפץ בכך ומסוגל לעמוד במשימת הטיפול. לנו כחברה - האזרחים, בתי המשפט, עובדי הרווחה והמשטרה, נראה כמעט בלתי נתפש מצב בו האב מתפקד, ואילו האם היא זו הפוגעת או נוטשת. גם במידה ואנו נתקלים באם שאינה כשירה, עדיין נתקשה להאמין כי האב יוכל לגדל את ילדיו.
כעובדת סוציאלית נתקלתי באבות שהופלו שוב ושוב על ידי מוסדות המדינה, רק בשל דעות קדומות וסטריאוטיפים. עבדתי מול אב, שלאחר ששני ילדיו הוצאו ממשמורת גרושתו, ביקש לקבל עליהם משמורת, אך במקום זאת הם הוצאו למסגרת חוץ ביתית בצו בית-משפט. למזלם הרב של הילדים, אביהם שכר שלושה עורכי דין, וניהל מאבק בן שנתיים שבסופו בוטל צו בית המשפט והמשמורת על הילדים הועברה אליו.
נכון שלרוב, במציאות הקיימת, ישנם אבות שאינם מתפקדים כהורים טובים דיים, ונכון שהנטייה הטבעית שלנו, בגלל תפיסות מגדר מסורתיות, היא לפקפק בכשירותו ההורית של האב (יותר מאשר בכשירותה של האם), אך בפועל ישנם אבות רבים אשר רוצים ויכולים לגדל את ילדיהם. לא רק שאין אנו מסוגלים להכיר בטראומה ובקשיים הגדולים שהם חווים, אלא שאנו אף מעודדים, במישרין או בעקיפין, את המצב בו אבות אלו וילדיהם נענשים פעמיים. בפעם הראשונה הם נענשים שלא באשמת איש- באובדן האם ובחסרונה, בפעם השנייה בכך שלא נותנים לילדים לגדול עם אביהם, ולאב לא נותנים לגדל את ילדיו, ובכך אשמים גם אנחנו- מוסדות הרווחה והציבור.
לאור זאת יש לפעול בכדי שתבחן לעומק המסוגלות ההורית של כל אב, הטוען כי ביכולתו לגדל את ילדיו. על פי אותו עיקרון שאדם חף מפשע כל עוד לא הוכחה אשמתו, צריך לחשוב שבע פעמים לפני שמוציאים ילדים מחזקת הוריהם בכלל, ושבע פעמים נוספות, כשאחד ההורים אינו כשיר, וקיים ספק לגבי אי כשירותו של ההורה השני.
שירותי הרווחה והציבור כולו, צריכים להבין את השפעותיהן של תפיסות מגדר מסורתיות, לא רק בהקשר של קיפוח נשים אלא גם בהקשר של קיפוח גברים ואבות. עלינו להגיע לאותם צמתים קשים בהם החברה צריכה לקבל החלטה על משמורת ילדים, ללא דעות קדומות, תוך הסתכלות על גברים כעל בעלי יכולת להשתתף באופן שווה בגידול ילדים.
הכותבת היא עובדת סוציאלית