למה לא כמו אמסטרדם?

על ההבדל בין התפיסה החברתית-קהילתית ההולנדית לזו הישראלית. היחס למהגרים, לעניים ולקשישים, החלונות הגדולים והחשופים וגם הסדר המופתי ואכיפת החוקים. שירה אוחיון- פעילה חברתית, מתקנאת במהגרים בהולנד

"תראי תראי איך חיים בהולנד", אומר לי ידידי הישראלי שמארח אותי אצלו. שנינו רוכבים על שבילי האופניים המטופחים, הוא עושה לי סיור מודרך בעיר באוטרכט- "עיר לבנה". הדבר הראשון באורח החיים ההולנדי בו אנו מבחינים הוא השקיפות והפתיחות של ההולנדים. כמעט כל הבתים ההולנדים בנויים עם חלונות ענקיים ללא וילונות. כל חיי הבית נחשפים לרחוב. "אם אתה נועץ עיניים זו בעיה שלך. לנו אין מה להסתיר".

 

את בתי המהגרים המוסלמים מזהים קודם כל לפי הוילונות הסגורים והתריסים המוגפים. הפתיחות והשקיפות ההולנדית, עומדת בניגוד מוחלט להפרדה המוחלטת באסלאם בין הפרטי לציבורי. הנשים בתרבות המוסלמית שייכות לספירה הפרטית, ולא יעלה על הדעת שהן ייראו בביתן מבעד לחלונות. מגורי המהגרים נבנו לפי התפיסה ההולנדית, הפתיחות והשקיפות שלהם היא חלק מהאתוס הפרוטסטנטי המגלם בתוכו גם את ערך החירות והליברליזם, השונים במהותם מהחירות הקפיטליסטית האמריקאית - כאן החירות משמעה הכרה בצרכים האנושיים מתוך אמפאתיה, יש בה סובלנות רבה, ויחד עם זאת הרבה חוקים וגבולות.

 

חלונות גדולים וחשופים

 

חירות בהולנד פירושה להכיר בזכויות האחר ולדעת בדיוק איפה עובר הגבול בין זכויותיך לזכויותיו. תפיסה זו משולבת גם בתפיסה קהילתית חזקה. הדאגה לטובת הכלל. האחריות המשותפת לאיכות החיים והסביבה. לכן אם אתה מוציא את הזבל שלך ביום הלא נכון, או מניח את האשפה שלך לא לפי ההפרדה הנכונה בין סוגי הזבל (זכוכית, נייר, פלסטיק, זבל אורגני), אתה פוגע לא רק בסביבה אלא בשכנים שלך, והם לוקחים את זה באופן אישי.

 

החברה כאן בנויה על ארגון וסדר. הכל מתוכנן מראש, הכל מוסדר על ידי הרשויות, שפועלות בראש ובראשונה למען האזרח. לכל דבר יש מקום משלו. "יש לך צרכים ודחפים- זה בסדר, אבל תעשה את זה במקום הנכון ואל תפריע לאחרים". יש מקום למעשנים ולסטלנים. יש פינות למשתינים, ויש אפילו מגרש חניה מוסדר מותאם למכוניות שבאות לקבל שירותי מין בתשלום, שהוקצה על-ידי העירייה ומטופל כל יום באמצעות פועלי התברואה שלה. המקום נמצא בקרבת שכונת מגורים אמידה, אבל לאיש זה לא מפריע. הזנות בהולנד ממוסדת. הכל תחת פיקוח המדינה.

 

המדינה היא המקור לסיפוק כל צרכי האזרח. זו תכליתה וזה ייעודה העיקרי. בניגוד מוחלט למה שקורה אצלנו בישראל: אותנו מעבירים מגיל אפס שטיפת מוח פאשיסטית, שתכשיר אותנו לשרת את המדינה, למרות שנראה שבשנים האחרונות האזרחים משרתים למעשה, את בעלי ההון.

 

המדינה למען האזרח

הרגישות החברתית של הולנד ניכרת ברמזורים המשמיעים צפצוף מיוחד לעיוורים כשהרמזור מתחלף לירוק, ובשבילים השחורים המחוספסים בתחנות הרכבת ובקניונים, המיועדים להם.

החל משעה שש בערב העיר מתרוקנת והחנויות נסגרות. קשה למצוא סופרמרקט פתוח אחרי שעות אלו. זה נובע מהדאגה לקופאית שעובדת, בשכר נמוך אמנם, אבל זכאית לשעות פנאי עם משפחתה בערב - אין חזירות קפיטליסטית על חשבון ניצול עובדים בשכר מינימום כמו אצלנו.

 

אין הפגנות של יאפים תל אביבים קפיטליסטים, לטובת פתיחת סניפים של רשתות שעובדות 24 שעות. פה יש כבוד לפועל הפשוט ולזכויותיו. החוק בהולנד הוא חוק ואינו בגדר המלצה, כמו בארץ. יתרה מכך ההולנדים מכבדים את החוק ומסייעים לרשויות לאכוף אותו, מתוך ההבנה שהחוקים משרתים את האזרח ולא את הממסד השלטוני או את בעלי ההון. הם סולדים מכל שחיתות והפרה של החוק- דמוקרטיה אמיתית שאפשר בה רק לקנא.

 

אנחנו מסיירים ברחובות העיר. "תראי מה זה - בלוקים כמו בדימונה אבל עם תעלות וברווזים. הכל נקי ומסודר".  אנחנו עוצרים ליד גן ילדים. היום יום שישי וההורים באים מוקדם להוציא ילדהם. השכונות מעורבות וגם הגנים, וניתן לראות  ילדים הולנדים לצד ילדי מהגרים המוסלמים. גם שם הרשויות עובדות ללא הרף, לתחזק את השכונות במצב טוב. "אתה משלם מיסים-מגיע לך שירות בלי קשר למוצאך".

 

משם אנחנו ממשיכים לאזור קנאלן איילנד- השכונה הגדולה ביותר של המהגרים המוסלמים באוטרכט. כאן כבר מתחילים לראות יותר לכלוך בתעלות וברחובות. בני נוער מרוקאים מתגודדים בקרנות רחוב, רכב שמשמיע "חרקות". גם פה אני מבחינה בבתי הולנדים שקופים פה ושם, אבל הרבה פחות. רוב הוילונות מוגפים. סימן היכר נוסף של בתי המהגרים הוא הצלחת התלויה במרפסות הבתים, בצד האחורי של הבניין- לא קל לוותר על הקשר לעולם הערבי ותרבותו. במרכז המסחרי של השכונה יש שפע של מוצרים מהמולדת, ריהוט בסגנון ערבי ולמוצרי מזון בסיסים מיובאים ממרוקו, מצרים ואיראן.

 

דיור ציבורי

 

חוזרים ללונטן. שכונה ירוקה ורגועה. מגרשי ספורט ירוקים ענקיים. בשכונה פסטורלית זו גר ידידי בדירת דיור ציבורי עם בן זוגו ההולנדי שאינו עובד- ומקבל קצבת נכות מהמדינה. 900 יורו בחודש. בהולנד הדירות המוקצות לדיור ציבורי אינן מופרדות, הן משולבות בתוך בנייני מגורים. המדינה דואגת לתחזוקה של הדירות והבניין. "לא מזמן קנינו מקרר חדש בחמישים אחוזי הנחה, ובאו מהמדינה והתקינו לנו ארונות מטבח" מספר לי ידידי. הדירה שלהם בת שלושה חדרים ועליית גג רחבה, מעוצבת בסגנון איקיאה מאופק. הנוחות ניכרת בכל פינה.

 

העוני לא חייב להיות מנוול

העניים אינם מתוייגים ואיש אינו מאשים אותך בעצלנות אם אינך מסוגל לעבוד. החברה דואגת לענייה ומאפשרת להם אורח חיים מכובד. הקהילה מארגנת קונצרטים ואירועי תרבות ואף אחד לא אמור לדעת שאתה עני. העוני לא חייב להיות מנוול. גם לא הזיקנה. גם הקשישים זוכים לדיור ציבורי הגון ומטופח.

 

ידידי לומד מזה שנתיים שפה ותרבות הולנדית על חשבון המדינה, ומקבל סיוע של 150 יורו לחודש. כעת מנסים לשלב אותו בהוראה בבית ספר. "ראית מה זה? איזה כיף להיות עני בהולנד" הוא אומר לי, ובמקביל מתלונן על קשיי ההסתגלות שלו. קשה לו עם הסדר הזה, קשה לו עם כל החוקים האלו בשכונה ובבית "כל הזמן חוקים, אין ספונטניות". יש לו חיכוכים רבים על רקע תרבותי עם בן זוגו. גם המארח ההולנדי הנדיב שלנו, קובל על הקשיים  בתירבות הפרא האציל המזרח תיכוני שלו.

 

"I am not chik chat and I am not tik tak", הוא בוכה לי - אינו מצליח להבין את תרבות החפיף של הישראלים,"And I am also not yalla yalla". אני מנסה להסביר לו שגם בישראל יש שעטנז של קהילות ותרבויות שונות, אבל הוא לא מבין - לדידו, כולנו מידל איסט ברברים מן הסתם. אני שואלת על פמיניזם בהולנד והוא עונה: "לא צריך, לא רלוונטי. היה לנו בשנות הששים והשבעים אבל היום זה פאסה. יש ייצוג נרחב לנשים בפרלמנט, וחופש תמיד היה לנשים שלנו".

 

למחרת אנו ממשיכים בסיורי הרכיבה, הפעם לאזור אמיד יותר של העיר. חוות חקלאיות מטופחות. טבע מעוצב ומהונדס, מעשה ידי אדם. הכל פה בשליטה: התעלות, הברווזים שנספרים ומואכלים מדי יום על-ידי הרשויות, והפליטים שנקלטים על ידי המדינה. אנחנו חולפים על פני אחוזות פסטורליות של חוואים שמגדלים מזה דורות גידולים חקלאיים. גם העושר מרוסן ומאופק פה. לא מנקר עיניים. אריסטוקראטי.

 

ברווזים מואכלים ונספרים על ידי הרשויות

 

אני שואלת אותו על הגזענות של ההולנדים כלפי מהגרים. "זו לא גזענות, אולי התנשאות", הוא עונה לי "אין כאן גזענות, להיפך, יש הרבה פתיחות וסובלנות, אבל בתנאי שתשתלב ותאמץ את החוקים שלהם. אתה רוצה להביא את הכלה המרוקאית שלך מהכפר? אין בעיה, אבל קודם כל שתלמד את השפה והתרבות ההולנדית ותראה שהיא מעוניינת להשתלב בחברה. מכל אירופה באים ללמוד את חוקי ההגירה ואת הדרך שבה מתייחסים ההולנדים למהגרים."

 

את הורינו הביאו מערי חוף בינלאומיות ומערי קיט קסומות במרוקו (אלג'דידה, טנג'ר וטטואן) לחורים נידחים במדבר בדימונה, ואמרו להם להשתלב במודרניזציה המתועשת של הטקסטיל. נהגו בהם בגזענות ובברוטליות אכזרית. "מה שבטוח" אני אומרת לידידי, "בשורה תחתונה עדיף להיות מרוקאי עני באוטרכט מאשר מרוקאי עני בירוחם..."

 

בובות כהות עור בחלון ראווה 

 

אנחנו ממשיכים ברכיבה האינסופית שלנו העירה, בכל פינה ערימות של אופניים, בניינים עתיקים יפהפיים, תעלות שלוות. חנויות בגדים בהן הבובות הן בעלות חזות מזרחית ושחורה. "את רואה?", הוא אומר לי."הולנדי לא חייב להיות בלונדיני. הולנדיות היום זו אזרחות ולא דם". מדי פעם עוצרים לנוח ולשתות קפה. מבעד לחלון הסירה הצפה מעל תעלת סינגל המוארת בבתי מנורה בעיצוב הודי ומרוקאי, מול בית הכלא ההולנדי לנוער, הייאוש נעשה כל כך נוח.