'אתחתן איתו, אבל בלבי אני משוכנעת שזו טעות'

קתרין מספרת לנלי המשרתת על כוונתה להינשא לאדגר לינטון, עשיר מכובד ונאה שאוהב אותה. למה היא לא בטוחה שזה המעשה הנכון? מתוך תרגום חדש לספר הקלאסי "אנקת גבהים"

מיס קתי, שהאזינה להמולה מחדרה, שרבבה את ראשה ולחשה: "נלי, את לבד?"

 

"כן, מיס", השבתי.

 

היא נכנסה וקרבה אל האח. בהניחי שהיא עומדת לומר דבר מה, נתתי בה את מבטי. על פניה נחה הבעה מבולבלת ומודאגת. שפתיה היו פשוקות כאילו היא מתכוונת לדבר, והיא נשמה נשימה קלה. אך תחת מילים נפלטה מהן אנחה. חזרתי לשירי, מאחר שלא שכחתי את התנהגותה לאחרונה.

 

"איפה הית'קליף?" אמרה כשהיא קוטעת אותי.

 

"בעבודתו באורווה", היתה תשובתי.

 

הוא לא סתר את דברי. אפשר שהחל לנמנם. השתיקה התארכה, ובתוך כך ראיתי טיפה אחת או שתיים זולגות מלחיי קתרין אל אריחי הרצפה. האם היא מצטערת על התנהגותה המבישה? שאלתי את עצמי. זה יהיה חידוש: אם תגיע לכך כמה שתגיע – לא אבוא לעזרתה! לא, שום דבר כמעט אינו מדאיג אותה לבד מענייניה.

 

"אוי לי!" היא קראה לבסוף. "אני אומללה מאוד!"

 

"חבל מאוד", ציינתי. "קשה לרצותך. חברים כה רבים וכה מעט דאגות, ואינך יכולה להשביע את רצון עצמך!"

 

"נלי, האם תשמרי עבורי סוד?" המשיכה בעודה כורעת לצדי ונותנת בפני את עיניה המצודדות במבט היכול להמיס אפילו את כעסו של מי שיש לו זכות מלאה להיכנע לו.

 

"שווה לשמור אותו?" שאלתי כשזעפי מתפוגג.

 

"כן, והוא מדאיג אותי, ואני מוכרחה להתוודות! אני רוצה לדעת מה עלי לעשות. היום ביקש אדגר לינטון את ידי, והשבתי לו. אבל לפני שאגלה לך אם הסכמתי להצעתו או דחיתי אותה, אמרי לי את איזו תשובה היה עלי לתת".

 

"באמת, מיס קתרין, איך אני אמורה לדעת?" השבתי. "אכן, בהתחשב בהצגה שערכת בנוכחותו אחר הצהריים הייתי אומרת שנבון יהיה לדחותו: היות שאם הוא ביקש את ידך בעקבות זאת, הרי שהוא שוטה גמור, או טיפש המסתכן שלא לצורך".

 

"אם תמשיכי לדבר כך לא אגלה לך עוד דבר", החזירה לי כשהיא קמה ברוגז על רגליה. "נעניתי להצעתו, נלי. מהרי ואמרי לי האם טעיתי!"

 

"הסכמת לו! איזה טעם יש בדיבורים על הנושא? נתת לו את מילתך ואינך יכולה לחזור בך".

 

"אז תגידי האם כך הייתי צריכה להשיב – בבקשה!" היא קראה בנעימה עצבנית בעודה חוככת את כפות ידיה זו בזו ומקדירה את פניה.

 

"צריך לשקול דברים רבים לפני שאפשר להשיב לשאלתך כהלכה", אמרתי נמלצות. "בראש ובראשונה, האם את אוהבת את מר אדגר?"

 

"מי יכול להימנע מכך? מובן שאני אוהבת", היא השיבה.

 

אז המשכתי לחקור אותה חקירת שתי וערב, לא נטולת תחכום לנערה בת עשרים ושתיים.

 

"מדוע את אוהבת אותו, מיס קתי?"

 

"שטויות, אני אוהבת – די בכך".

 

"כלל וכלל לא, את מוכרחה לומר מדוע!"

 

"טוב, בגלל שהוא נאה מאוד ונעים לשהות בחברתו".

 

"תשובה גרועה!" פירשתי את דבריה.

 

"ומפני שהוא צעיר ומלא חיים!"

 

"עדיין גרוע".

 

"ומפני שהוא אוהב אותי".

 

"פושר, אבל מתקרב".

 

"והוא יהיה עשיר, וטוב יהיה לי להיות הגברת הראשונה במחוז, ואוכל להתגאות בבעל כזה".

 

"גרוע מכל. ועכשיו, אמרי לי איך את אוהבת אותו?"

 

"כפי שאוהבים כולם. נלי, את טיפשונת".

 

"בכלל לא – תשובה בבקשה!"

 

"אני אוהבת את האדמה שהוא דורך עליה ואת האוויר שמעל לראשו וכל דבר שהוא נוגע בו וכל מילה היוצאת מפיו. אני אוהבת את מראהו ואת כל מעשיו ואת כולו לחלוטין ובסך הכל".

 

"ולמה?"

 

"לא, הפכת את הכל לבדיחה: מאוד לא יפה מצדך! זה בכלל לא מצחיק אותי!" אמרה הגברת הצעירה, הזעיפה את פניה והפנתה אותם ממני לכיוון האח.

 

"אני לא מתלוצצת, מיס קתרין", השבתי. "את אוהבת את מר אדגר מפני שהוא נאה למראה, וצעיר, ומלא שמחת חיים, ומפני שהוא אוהב אותך. הסיבה האחרונה בכל אופן חסרת משמעות. היית אוהבת אותו גם בלעדיה, קרוב לוודאי; ולא היית אוהבת אותו אילו היתה זו הסיבה היחידה, אלמלא ניחן בארבעת גורמי המשיכה הקודמים".

 

"לא, ללא ספק, לא. הייתי מרחמת עליו – שונאת אותו, אולי, אילו היה מכוער וטיפש".

 

"אבל ישנם בעולם עוד גברים צעירים, נאים ועשירים – נאים ממנו, ייתכן, ועשירים ממנו. מה מונע ממך לאהוב אותם?"

 

"אם יש כאלה, הם אינם נקרים על דרכי. לא ראיתי אחד הדומה לאדגר".

 

"אולי תראי אחדים; והוא לא יהיה נאה לנצח, וצעיר, ואולי גם לא עשיר תמיד".

 

"הוא כזה עכשיו; ואני רואה לנגד עיני רק את ההווה. הלוואי שהיית מדברת בהיגיון".

 

"ובכן, זהו זה. אם כל מה שמעניין אותך הוא ההווה, הינשאי למר לינטון".

 

"איני זקוקה לרשותך לשם כך – אני אכן אינשא לו. בכל זאת, לא אמרת לי האם אני נוהגת נכון".

 

"נכון לחלוטין, אם נכון שבני אדם יינשאו בלי מחשבה על העתיד. ועכשיו בואי נשמע מה מציק לך. אחיך יהיה מרוצה; הגברת והאדון המבוגרים לא יתנגדו, לדעתי; ואת תימלטי מבית פרוע וחסר נוחיות אל אחר – עשיר ומכובד; ואת אוהבת את אדגר, ואדגר אוהב אותך. הכל נראה חלק וקלי קלות: היכן המכשול?"  

 

"כאן! וכאן!" השיבה קתרין בעודה חובטת ביד אחת על מצחה ובאחרת על לוח לבה: "במקום שבו חיה הנפש. בנשמתי ובלבי, אני משוכנעת שאני טועה!"

 

"זה מוזר מאוד! איני יכולה להבין זאת".

 

"זה הסוד שלי. אבל אם תבטיחי לא ללגלג לי, אסביר אותו. איני יכולה לעשות זאת בפירוט, אך אתן לך תחושה של הרגשתי".

 

היא הושיבה את עצמה שוב לצדי, לבשה ארשת פנים עצובה וחמורה יותר, וידיה הלפותות זו בזו רעדו. "נלי, את חולמת לפעמים חלומות מוזרים?" שאלה לפתע, אחרי שהיתה שקועה בהרהורים דקות אחדות.

 

"כן, מדי פעם", השבתי.

 

"וגם אני. כמה מהחלומות שחלמתי בחיי נותרו איתי לתמיד ושינו את השקפת עולמי. הם השתקעו בי לפני ולפנים כמו יין הנמסך במים, ושינו את צבעה של נפשי. וזה אחד מהם: אני עומדת לגלות לך – אך היזהרי שלא לחייך למשמע שום חלק ממנו".

 

"הו! אל תעשי זאת, מיס קתרין!" זעקתי. "מצב רוחנו קודר גם בלי שנעלה באוב רוחות רפאים וחזיונות שיבלבלו אותנו. די, די, חזרי לעצמך והיי שמחה! ראי את הרטון הקטן! הוא אינו חולם חלומות מדכאים. כמה מתוק חיוכו בשנתו!"

 

"כן, וכמה מתוקות הקללות שמקלל אביו בבדידותו! את זוכרת אותו, אני מניחה, עוד כשהיה גם הוא יצור שמנמן כמו זה: צעיר ותמים כמוהו כמעט. בכל אופן נלי, אני מבקשת ממך להקשיב: זה לא ארוך, ואין לי סבלנות לשמוח הלילה".

 

"לא רוצה לשמוע, לא רוצה לשמוע!" חזרתי על דברי בחיפזון.

 

הייתי שקועה אז באמונות תפלות בנוגע לחלומות, ועודני; והיבט אפל יותר מהרגיל בחזותה של קתרין עורר בי חרדה מפני משהו העלול לעצב נבואה ולחזות מראש אסון נורא. היא כעסה אך לא המשיכה. אחרי זמן קצר היא החליפה לכאורה נושא ופתחה שוב.

 

"אילו אגיע לגן עדן, נלי, אהיה שם אומללה מאוד".

 

"מפני שלא מגיע לך להגיע לשם", השבתי. "כל החוטאים יהיו אומללים בגן עדן".

 

"אבל לא בגלל זאת. פעם חלמתי שהייתי שם".

 

"אני אומרת לך שלא אשמש אוזן לחלומותייך, מיס קתרין! אני הולכת למיטה", קטעתי שוב את דבריה.

 

היא צחקה ולא הניחה לי לקום מכסאי כפי שהתחלתי.

 

הוא לא יידע לעולם כמה אני אוהבת אותו

"זה שום דבר", קראה היא. "עמדתי לומר רק שלא הרגשתי בבית בגן עדן; ובכיתי עד שברון לב ברצוני לשוב אל האדמה; והמלאכים כה כעסו עד שהם השליכו אותי החוצה, ונחתי באמצע אדמות הבוּר הסמוכות ל'אנקת גבהים'; שם התעוררתי בבכי מאושר. די בכך להסביר את סודי, וגם את האחר. אין סיבה טובה יותר שאתחתן עם אדגר לינטון מאשר שאגיע לגן עדן; ואלמלא דיכא כל כך הרשע הזה ששם את הית'קליף, לא הייתי מעלה את זה בדעתי. נישואים להית'קליף עכשיו ישפילו אותי. לכן הוא לא יידע לעולם כמה אני אוהבת אותו. וזאת לא מפני שהוא נאה למראה, נלי, אלא מפני שהוא אני יותר מכפי שאני לעצמי. מה שלא יהיה הדבר המרכיב את נשמותינו, שלו ושלי אחת הן; ולינטון שונה מאיתנו כקרן ירח מברק, או ככפור מאש".

 

עוד לפני תום דבריה הרגשתי בנוכחותו של הית'קליף. מאחר שחשתי בתנועה קלה, סובבתי את ראשי וראיתי אותו מתרומם מהספסל ומתגנב החוצה בדממה. הוא הקשיב עד ששמע את קתרין אומרת שנישואים איתו ישפילו אותה, והסתלק בלי להאזין להמשך דבריה. מסעד הספסל הסתיר מבת זוגי שישבה על הרצפה הן את נוכחותו והן את הסתלקותו, אך אני זינקתי ממקומי והוריתי לה לשתוק!

 

"למה?" שאלה והתבוננה בעצבנות סביבה.

 

"ג'וזף כאן", עניתי בעודי מבחינה ברגע הנכון בצלילי אופן עגלתו במעלה השביל. "והית'קליף ייכנס בחברתו. איני בטוחה שהוא אינו סמוך לדלת ברגע זה".  

 

"הו, לא ייתכן שהוא שמע אותי במקרה מחוץ לדלת!" אמרה היא. "תני לי להחזיק את הרטון בשעה שאת מכינה את הארוחה, וכאשר תסיימי בקשי ממני לסעוד בחברתך. ברצוני לרמות את מצפוני הדואב ולהשתכנע בכך שאין להית'קליף מושג מהדברים האלה. נכון שאין לו? הוא אינו יודע את משמעותה של התאהבות!"

 

"הוא יאבד חברה, ואהובה, והכל!"

"אני לא רואה שום סיבה שהוא לא יידע, בדיוק כמוך", עניתי. "ואם את בחירתו, הוא עתיד להיות הברייה חסרת המזל ביותר שנולדה אי פעם! מיד כשתהפכי לגברת לינטון הוא יאבד חברה, ואהובה, והכל! האם שקלת בדעתך כיצד תתמודדי עם הנתק, וכיצד הוא עתיד לשאת את העובדה שהוא נטוש בעולם? שכן, מיס קתרין—"

 

"הוא נטוש לגמרי! אנחנו נפרדנו!" היא הכריזה בנעימת התרסה. "מי יפרידו בינינו, אמרי? הם ייפגשו בגורלו של *מילו! לא כל עוד אני חיה, אלן. שום בן תמותה. כל לינטון החי על פני האדמה יתמוסס מצדי לאין לפני שאתרצה לזנוח את הית'קליף. הו, לא לזאת אני מתכוונת – לא זה פירוש דברי! לא אהיה גברת לינטון אם זה המחיר שיידרש! הוא יהיה חשוב לי כפי שהיה כל חייו. אדגר מוכרח להתנער מסלידתו ולסבול אותו, לכל הפחות. כך הוא עתיד לעשות ברגע שילמד לדעת את רגשותי האמיתיים כלפיו. נלי, אני רואה שאת חושבת אותי יצור אנוכי ושפל. אולם האם עלה אי פעם על דעתך כי אם נתחתן, הית'קליף ואני, אנחנו עתידים להיות קבצנים? ואילו אם אתחתן עם לינטון אוכל לסייע להית'קליף להתקדם ולחלץ אותו משלטונו של אחי".

 

"בכספו של בעלך, מיס קתרין? שאלתי. "לא תמצאי אותו כה נוח להשפעה כפי שאת חושבת. ואף שאין זה מקומי לשפוט, אני חושבת שזהו התירוץ הגרוע ביותר שהצגת עד כה להיותך אשתו של לינטון הצעיר".

 

"נלי, אני הית'קליף! הוא תמיד, תמיד במחשבותיי"

"לא נכון", השיבה היא בתוקף. "זהו הטוב ביותר! האחרים נועדו רק לסיפוק גחמותי. ולמען אדגר, גם כן, לספק אותו. זה למען האחד המבין בעצמיותו את רגשותי לאדגר ולעצמי. איני יכולה לבטא זאת במילים, אבל לך ולזולתך יש ללא ספק מושג על כך שיש לכם קיום מעבר לעצמכם, או צריך שיהיה. מה היה הטעם בבריאתי אילו הייתי מוכלת כאן? סבלותיי הגדולים בעולם הזה היו סבלותיו של הית'קליף, והתבוננתי בכל אחד מהם והרגשתי אותו מראשיתו: הוא הטעם העמוק של חיי. אילו יישמד כל היתר והוא ייוותר, יימשך עדיין קיומי; ואילו ייוותר הכל והוא עצמו יושמד, תהפוך תבל ומלואה לדבר מה זר ומאיים בעוצמתו. לא אהיה עוד חלק ממנה. אהבתי ללינטון משולה לעלוות היערות: הזמן ישנה אותה, אני מודעת לכך היטב, כשם שהחורף משנה את העצים. אהבתי להית'קליף דומה לסלעי בראשית: מקור של סיפוק פנימי מעיקרו, אך חיוני. נלי, אני הית'קליף! הוא תמיד, תמיד במחשבותיי: לא כתחושה גופנית, לא יותר מכפי שאני חשה תמיד את עצמי, אלא כעצם ישותי. לכן אל תדברי עוד על היפרדות. הדבר אינו מעשי, ו—"

 

היא השתתקה וטמנה את פניה בין קפלי שמלתי, אולם אני הרחקתי אותם בכוח. איבדתי את סבלנותי לשטויות שלה!

 

"אם אני מבינה משהו מהקשקושים שלך, עלמתי", אמרתי, "הדבר רק משכנע אותי שאת בורה בנוגע לחובות הנישואים; או שאת נערה מרושעת וחסרת עקרונות. אל תציקי לי בסודות נוספים. אינני מבטיחה לשמור עליהם".

 

• מתוך הספר "אנקת גבהים" מאת אמילי ברונטה (הוצאת ידיעות אחרונות - ספרי חמד. תרגום: גרשון גירון)