כתל אביבי, קשה לי יותר ויותר עם בירת הנצח של ישראל. אני שבוי בקודש שלה, בקסמי יופיה ומתקשה לפענח אותה. לעומת זאת, שוב ושוב אני נרתע מתכונת אופי קיבוצית שקשורה בירושלים – שילוב של פולקלור צעקני, קנאות דתית ולאומנית, עקשנית ומזרת אימים – שהפכה למאפיין מרכזי של הישראליות החדשה.
אפשר שבשעה זו ממש קובעת ירושלים, בפן הקשה שלה, את גורל שיחות השלום בקמפ דיוויד. המתמקחים משני הצדדים סיגלו להם את הקיבעון הירושלמי הקשוח, המשותף לשוכנים במזרחה של העיר ובמערבה: ייהרג ובל יעבור. בשל ההתבצרות ההדדית הזאת, עלולים ברק וערפאת לחזור לעמיהם, כמנהיגים של כו-לם. שכן הם לא נכנעו, ולא פרצו את קוויהם האדומים. אצלנו ואצלם יוקמו אז ממשלות אחדות. אצלנו ואצלם יוקמו אז מטות לקידום המדיניות בדרכים כוחניות. אצלנו יחזקו שרון ולבנת את ידי ברק. אצלם יאמצו השיך יאסין, מדינות ערב ואולי גם ערביי ישראל את ערפאת.
אחר כך יתחילו להרוג אנשים.
והכל משום שאיש מקובעי המדיניות וההלכה לא מסוגל ללוגיקה חדשה, משוחררת מסטיגמות עבשות. וגם אם הוא מסוגל לה שיכלית הוא אינו מעז לעשות בה שימוש.
הגיע הזמן לומר בפשטות: אין לנו כל זכות ויכולת לשלוט במזרח ירושלים ובאוכלוסייתה, וכבר שנים שאיננו מצליחים לעשות זאת, לא בשלטון נתניהו, ולא בשלטון ברק. ראש עיריית ירושלים, אולמרט, פוליטיקאי מוכשר ודמגוג חסר אחריות (עיין ערך מנהרת הכותל, "סלע קיומנו", 14 חיילים ישראלים ו-70 פלשתינאים הרוגים) שרוצה להמשיך ולמשול בירושלים הכאילו-מאוחדת, יודע זאת יותר טוב מכולם. אבל העלאת שמה של העיר ועיקרון הנצח כביכול של אחדותה (המפוברקת) היא לנשק פסיכולוגי קבוע שהוא מנופף בו תדירות להפחידנו.
ההחלטה להעביר את חלקה הערבי של העיר לרשות הפלסטינית ולצמצם את אחיזתנו לרובע היהודי ולכותל, וההחלטה למסור לניהולם ולשליטתם את המקומות הקדושים שלהם, צריכות להיות פורמליות בלבד. שום עניינים של קדושה לא צריכים להיות מעורבים בהחלטת-חולין שכזאת. זכותם להפוך את מזרח ירושלים לבירתם, זכותנו וחובתנו לתבוע הסדרי ביטחון הולמים לביסוס הסדר שכזה. כל החלטה אחרת תהיה המשך השליטה המדכאת בעם זר, בשם נצח ישראל, באמצעים פסולים. ירושלים שתישאר כעיר שחוברה לה יחדיו, תהיה מחוברת לא בדבק-מגע, אלא ברוק, דם, יזע ודמעות.
לדאבוני אין כרגע מנהיג, אפילו לא ברק, שיעז כנראה להסתכן בקבלת הכינוי "מחלק ירושלים" - כינוי גרוע מבוגד בעיני רוב נבחרי העם וגם בעיני חלק גדול מהעם עצמו. כולם שבויים של פסוקים מקודשים כביכול, שבי שהכתים בזמנו גם את פרס ורבין. ערפאת, מצידו, עם הטרמינולוגיה של היתום המוכה והמקופח, והלחצים העצומים מביתו-שלו, משתריין אף הוא בעיקשותו להשיג דברים, גם מעבר למה שמגיע לו בדין.
הלו, שם. תזכורת של הרגע האחרון: שלחנו אתכם להגיע להסדר, להתפשר, גם בעניין ירושלים, לוותר ולעשות שלום ולא רק לשמור על קווים אדומים. ואנחנו הרי במאה ה21, לא בימי נבוכדנצאר וסלאח א-דין. אל תחזרו אלינו בידיים ריקות ועם הבטחה לימים שחורים ולילות בוערים, שהיא, אבוי, ההבטחה היחידה לעמיכם, שתוכלו לעמוד בה, אם אכן תוכלו לעמוד בה.