באותו יום, ארוחת הבוקר לא הוכנה

יצחק קרמפף התעורר בבוקר ה-1 באוגוסט 1941 מהשקט שעטף אותו. איש לא היה בבית. מהחלון ראה את כל תושבי העיירה עומדים בחוץ, מבע פניהם עצוב מאד. ההגנה הרוסית נשברה והגרמנים התקרבו. אחיו הבכור החליט לברוח מזרחה, לרוסיה, עד יעבור זעם; הוחלט שגם הוא, הנער בן ה-14, יברח עמו. ביומנו הוא נזכר במבטה של אמו על הגבעה בקצה העיירה. זו הייתה הפעם האחרונה שראה אותה

יצחק קרמפף נולד ב-31 ביולי 1926 בקופצ'ינסקי, עיירה בגליציה שבמזרח פולין, ליד העיר לבוב, להוריו הרמן (צבי) ז"ל וליבה (אהובה) ז"ל. יצחק היה השני מבין חמישה אחים - משה האח הבכור, חיים, לאון ויונה. "במהלך השנים, נמנע סבא יצחק מלספר על המאורעות שעבר בשואה, ועל געגועיו למשפחתו. הוא סיפר את הסיפורים רק כשילדיו בגרו", סיפר יונתן הוד, נכדו של קרמפף. לפני מספר שנים, מצאה אמו של הוד קטעי זיכרונות שכתב סבו. הם הועברו לועידת התביעות במסגרת פרויקט המעודד ניצולי שואה להעלות על הכתב את זכרונותיהם, ומובאים כאן כלשונם.

 

 

זכרונות 1.8.1941

 

"היום הוא יום שונה מכל ימי השנה. התעוררתי משנתי ובחדרי שקט. נשמע רק תקתוק האורלוגין העתיק אשר תלוי על קיר החדר השכן, המשמש חדר אורחים למשפחה. לסרוגין נשמע זמזום כמה זבובים בודדים השורצים על שמשות החלון. לפני כמה דקות הקצתי משנתי, אך עדיין אני נתון במצב של נמנום ולא הספקתי לעמוד על השינוי העוטה את סביבתי. פקחתי את עיני, אך עדיין לא הבחנתי מהי עצם התמורה. התאמצתי לשמוע אך לשווא.

  

הס! השקט המלנכולי, המדכא, הלא רגיל בביתינו הפיל עלי אימה. רגיל הייתי מדי בוקר לשמוע המולת אחי ואחותי (הקטנים ממני) המעורבת בשיחת אמי עם סבתי. אך היום הושלך הס. היכן כולם? מבוהל העפתי מבט על שעון היד שלי. השעה היתה 09:00. הרי זה איום! הוכחה חותכת שמשהו קרה. משהו לא רגיל. כי אחרת אימי היתה מעוררת אותי לארוחת בוקר שרגילה היתה להגיש ב-07:30.

 

קפצתי בחיפזון מהמיטה, לבשתי חולצה ומכנסיים, נעלתי על רגלי את הסנדלים ופרצתי אל חדר האורחים. אין איש. עברתי את יתר החדרים. לשווא; אין נפש חיה. אולי במטבח? לא. גם כאן עיזבון. הכיריים קרים. כן, ארוחת הבוקר לא הוכנה. ריבונו של עולם, מה קרה כאן. איך להבין את כל זאת.

 

חזרתי לחדר האורחים שחלונותיו מובילים לרחוב הראשי. פתחתי את התריסים, הסתכלתי החוצה ולפני עיני תמונה המזכירה לי את מותו הפתאומי של השכן מר בומזה. הוא מת תוך כדי שינה, בשנתו יחידי בדירה, כשאישתו ושתי בנותיו יצאו לבית מרגוע הרחק מביתן. כאז כן עכשיו המוני יהודים מתקהלים ברחוב קבוצות-קבוצות, מבע פניהם עצוב עד מאד. הגברים עיניהם שקועות עמוק בראשם, גוום שחוח כמעומס כבד, ידיהם רועדות רעד קל ושפתותיהם דובבות באי-יכולת או באי רצון דברי עצה. הנשים נראות מתיפחות, שופכות אגלי דמעות מעיניהן האדומות.

 

רצתי החוצה. בין קבוצת היהודים ראיתי את אבי העומד כהלום רעם ומבטו תוהה לאי-שם מעל ראשי האנשים. כשהתקרבתי לאבי ורציתי לשאול אותו לפשר המאורע, שמעתי את ידידו של אבי אומר: "צבי! אנחנו נישאר כאן, כי לא נוכל לצאת עם ילדינו הקטנים, אך את ה"גדולים" יותר, נשלח לרוסיה, כי עיקר הסכנה נשקפת להם. הגרמנים נמצאים 70 ק"מ מכאן. התנגדות הרוסים נשברה... קרוב לוודאי שמחר הגרמנים יהיו כאן, יש להזדרז..." .אבי לא הוציא הגה מפיו. אבי לא הגיב.

 

יצחק קרמפף, עם קרובי משפחה (הצילומים באדיבות משפחת קרמפף)

 

הוא שתק ונראה היה כחושב מתוך מאמץ פנימי כביר. מאד אהבתי את אבי. כשראיתי אותו בצערו בדכאונו, סבלתי גם אני. בכדי להשכיח מליבי את צער אבי, צערי ואת אווירת הלוויה המרחפת מעל הרחוב בסביבת ביתינו, הלכתי אל חברי הטוב מיז'ו. מיז'ו סיפר לי שהוא שמע שהגרמנים יבואו לכאן ושכדאי שכל ה"בחורים הגדולים" יברחו לרוסיה, כי הגרמנים לוקחים לעבודות כפיה "ואומרים" - אמר - "שהם גם הורגים יהודים"...

 

ועוד סיפר לי מיז'ו שהוא שמע שאחי משה ועוד כמה בחורים בני גילו (18) עומדים לברוח לרוסיה. בשמעי שאחי הבכור משה, עומד לעזוב את הבית, חזרתי תיכף ומיד הבייתה.

כשנכנסתי ראיתי את אימי מחבקת את משה ושופכת דמעות מרות וכל תחינותיה שלא יעזבה. את אבי כמעט שלא זיהיתי: כרגיל היה אדם בעל אופי יציב, הכל-יכול ובעל השפעה מכריעה בעניני המשפחה ובכלל. הפעם הינו חלש, נמנע מלהביע דעה ונותן לאחי את זכותו להחליט ביחס לעזיבת הבית.

 

בקול חלוש מלא הכנעה ויאוש אמר: "כיום אני אינני מסוגל להביע דיעה ולהחליט ביחס לגורל ילדי. באם אומר להם להשאר כאן עימי וחס וחלילה תאונה להם רעה - ייסר אותי מצפוני. ובאם אייעץ להם לנדוד מזרחה ויאבדו שם - שוב אסבול ממוסר כליות על ששלחתי אותם לאבדון. "אנו" - פנה אבי לאמי - "נישאר כאן. מה שיהיה עם כל היהודים יהיה גם איתנו".

 

משה ניסה להצדיק את עזיבתו ולמעשה רצה להוכיח לעצמו שהצעד בו הוא נוקט הוא מוצדק, יחידי ואין תחליף לו. "לבחורים בגילי נשקפת סכנת מוות בהשארם עם בוא הגרמנים. למעשה" - המשיך משה - "כעבור כמה שבועות אוכל לחזור עם התקפת הנגד שתערך על הנהר בוג". (לפי הבטחת הרוסים הנסוגים).

 

בינתיים סבתא עסקה באריזת החפצים לדרך עבור אחי, כשידיה נעות בחריצות. מאז הגיעה בשורת "איכה" המחפירה על בואם של הגרמנים, סבתי, אישה כבת 70, התנהגה בשקט חיצוני למופת, אך בתוך תוכה היתה שבורה ורצוצה. כל זמן ששתקה נדמה היה שהיא לא מבחינה באוירת האימים המרחפת באוויר. את עבודת האריזה עשתה כמתוך שגרה או דבר מובן מאליו. לפתע התחילה למלמל לעצמה: "כן, אני הנני כבר בת 70. רבות ראיתי. שבעתי חדווה ונחת. ידעתי אושר מהו. ואתם, מה הספקתם לקבל מעולמו של הרבון של העולום? כלום ולא כלום! עליכם עוד לחיות! הצילו את חייכם!..."

 

בראותי את עמדתו - לא-עמדה של אבי ודברי הסבתא - דברי עידוד או ספק דברי זעקה "לחיות", עלה על דעתי להצטרף אל אחי, אך לא היה עוז ברוחי לומר זאת. כשאימי יצאה למטבח להכין צידה לדרך בשביל אחי, אבי רמז לסבתי לארוז גם עבורי את החפצים, ובעצמו נכנס למטבח כדי להרגיל את אימי למצב החדש - כלומר - גם אני אעזביה.

 

אימי נזדעזעה וכל זעקותיה ואנקותיה גרמו לכך שכולנו בכינו כבלווית יקר שבמשפחה. אז ראיתי זו הפעם הראשונה והאחרונה את אבי בוכה. בשעה 10:30 יצאנו לדרך. ממול לבית חיכו לנו יעקב קביקה וסנדר. היינו חמישיה. כל אחד נשא על גבו תרמיל ובו בגדים ולבנים להחלפה, מזון לכמה ימים ומעט כסף.

 

ההורים שלנו ליוו אותנו כברת דרך ואחר כך נפרדו מאיתנו בבכי עצור. אימי שידלה אותנו כל הדרך לחזור מדרכי כי עודני ילד (בן 14) ולא אוכל לחיות ללא השגחתה, אך לשווא. לא נעניתי. לאחר שנפרדנו, עמדה אימי הרבה זמן על הגבעה בקצה העיר והביטה בנו מתרחקים. יעקב הציע ללכת בצעדים קצובים מעשה חיילים. עברנו 300 מטר, ולפנינו כ-70 ק"מ לתחנת הרכבת, שם לפי השמועות נוכל לעלות על הרכבת הנוסעת מזרחה. הסתובבתי אחורנית. עוד נראתה הדמות של אימי מעל הגבעה".

 

סבא יצחק בצבא הפולני

הוד, נכדו של קרמפף, הכין ברבות השנים "עבודת שורשים" לבית הספר, ושמע מסבו את קורותיו וקורות אחיו וחבריו, בעת מנוסתם מזרחה.

 

סבא יצחק סיפר שכשפרצה מלחמת העולם השנייה, יהודים רבים רצו לברוח. להוריו של סבי קשה היה לברוח, כי היתה להם תינוקת קטנה (יונה, אחותו הצעירה של סבי), והם גרו יחד עם סבתא וסבא זקנים. הם חשבו שהתינוקת וההורים הזקנים לא יוכלו לעמוד בתנאים הקשים, לכן הם נשארו בביתם, וקיוו שלא יקרה להם כל רע.

 

אמו של סבי נתנה לו ולאחיו הבכור משה שרשרת זהב, שיוכלו למכור חוליות ממנה בשעת הצורך. הם ארזו מעט אוכל, ויצאו לדרך: סבי יצחק, אחיו משה, ובן דודם יוסף. כוונתם הייתה להסתתר זמן מה ברוסיה, ואחר כך לחזור הביתה למשפחה בפולין. הם צעדו ימים רבים ברגל, נסעו ברכבות, והגיעו לרוסיה. בלילות הם היו נכנסים לאסמים ואורוות, ישנים שם, ואוכלים כרוב ותפוחי אדמה שהיו מוציאים מתוך האדמה. באופן יוצא דופן קרה שפעם אחת משפחה רוסית נתנה להם לאכול ולישון בביתה מספר ימים.

 

במשך הזמן שמעו סבי ואחיו, שנערכים גיוסים לצבא הפולני. היו קוראים ברמקול בשם של בחור, והוא היה צריך להתייצב ולהתגייס. הם חיכו במשך ימים, וקלטו שמות של אנשים שלא הגיעו להתגייס. כל אחד מהם 'התלבש' על שם כזה.

 

יצחק (מימין) וחבר בזהות בדויה בצבא הפולני

 

יוזף ססקא היה השם שסבי יצחק לקח לעצמו. סבא נראה פולני והוא התגייס בשם הזה לצבא הפולני ושירת שם במשך כמה שנים. באותן שנים הוא היה 'יוזף ססקא'. בזמן השירות הצבאי הוא היה עם הגדוד שלו במזרח התיכון, בעיקר

במצרים ובתימן. היה לו קשה לשמור בסוד על יהדותו. הוא הסתיר זאת בכל דרך - התקלח לבד, ולא גילה דבר מזהותו היהודית. אחד החיילים 'קלט' אותו. הוא חשד בו שהוא יהודי, אולם סבי הצליח להתחמק ממנו.

 

אחיו של סבא, משה, שרת אף הוא בצבא בשם בדוי. משה ידע את מספר הגדוד של סבא, והיה שולח לו מכתבים הממוענים ליוזף ססקא, וכך הם שמרו על קשר. בשלב כלשהו נודע לסבא יצחק שמשה הגיע לארץ ישראל לקיבוץ קבוצת שילר. פעם אחת, כשיצחק היה עם הגדוד שלו בירדן או בתימן, הוא חלה בקדחת. היה לו חום גבוה, והוא נשלח לבית הבראה בארץ ישראל. זו הייתה ההזדמנות שלו לערוק מהצבא ולהישאר בארץ ישראל. הוא ברח מבית ההבראה לקבוצת שילר, שם, ידע, נמצא אחיו.

  

יצחק כחייל בעיראק  

 

בשער שאלו אותו מי הוא, והוא אמר שהוא אח של משה קרמפף. השומר רץ לחדר האוכל וצעק: 'אח של משה בא', וכולם רצו בהתלהבות מבית אל בית, עזבו את העבודה, ובאו אל שער הקיבוץ. לקחו את סבי לחדר האוכל, וכולם באו ונעמדו סביבו. נתנו לו בגדים וקיבלו אותו בהדרת כבוד. הדבר הראשון שאמר יצחק לאחיו בפגישה הנרגשת: 'בוא נחזור לפולין לחפש את המשפחה', ואז הייתה שיחה, בה הסבירו לו, שאין למה לחזור; כל המשפחה נספתה בשואה.

 

לסבא היה קשה לשמוע את הבשורות הקשות; ראשית, עתה נודע לו כי הוריו, אחיו, וכל יתר בני משפחתו נרצחו. שנית, במשך שנות השירות בצבא, הכוח שהניע אותו היה המחשבה שבסוף התקופה הקשה הוא ואחיו יחזרו הביתה, ויתאחדו עם המשפחה. יצחק נשאר לגור בקיבוץ תקופה קצרה, ובהמשך שכנע את משה לעזוב את הקיבוץ ולצאת לעיר.

 

יצחק קנה צריף בשכונת נורדיה בתל אביב. הוא התגייס לפלמ''ח ונלחם במלחמת השחרור בקרב על יד קיבוץ נגבה. לאחר קום המדינה התגייס סבא לצבא, ושימש כמורה לנהיגה. כשהשתחרר, החל לעבוד בעיתון "על המשמר" כסדר מכונת דפוס, ועבד שם כל חייו. יצחק קרמפף נפטר בשנת 1989.