"ישראל בת 60 ואני כאב גרוש מתבייש בה"

למרות פרסום מסקנות ועדת שניט, הממליצה לבטל את חוק חזקת הגיל הרך - גיא רוה, אב גרוש ופעיל להשגת הורות משותפת - מתבייש במדינה. הוא מתבייש בכך שלקח לנו 60 שנה להתחיל להבין שאמא היא לא באופן אוטומטי ההורה היחיד וגם בגלל שהמאבק עדיין לא הסתיים

לרגע אתמול חשתי גאווה, כשפורסמו המלצות ועדת שניט לביטול חוק חזקת הגיל הרך ולביטולו המוחלט של מושג ה"משמורת" המזיק. כבר כמה שנים נמשכים המאמצים להנחיל בישראל את התובנה, שמסירת משמורת הילדים אוטומטית לאם פוגעת בילדים, באביהם ובאם עצמה, וסוף סוף אפשר להתברך בהישג משמעותי בתחום זה. אבל זו היתה רק הפוגה בתחושה המלווה אותי כבר זמן רב: מדינת ישראל בת 60 ואני כאב גרוש מתבייש בה.

 

אני מתבייש שהינו צריכים להמתין כל כך הרבה שנים כדי להגיע ליום המיוחל בו ועדת שניט ממליצה לבטל את התפיסה המבישה הנקראת "חזקת גיל הרך".

 

אני מתבייש במאבק שעוד נכון לנו עד להפיכת ההמלצות הללו לעובדה מוגמרת, ואולי המאבק בכלל ייכשל וישראל תישאר המדינה היחידה בעולם המערבי שרואה באמא הורה יחיד באופן אוטומטי.

 

אני מתבייש במערכת הרווחה שזימנה אותי ואת גרושתי לפורום מאיים שמכונה "ועדת תסקירים" ושבמסגרתו הייתי צריך לעבור מפגש טראומטי עם פקידות סעד חשדניות שהטילו ספק בעצם יכולתי לשמש אב לבני.

 

אני מתבייש בדו"ח הנעלם של ועדת סלונים-נבו שלא פורסם ואולי גם לא יפורסם, אבל משרד הרווחה דאג להדליף את מסקנתו העיקרית ולפיה לא נמצא כל פגם ביחסן של פקידות הסעד לאבות גרושים. זהו עלה תאנה מעליב ומגוחך המנסה להסתיר את היחס המפלה, המשפיל והמתנשא של פקידות הסעד כלפי אבות גרושים.

 

אני מתבייש שהחוק במדינת ישראל מעניק לאם גרושה נקודת זיכוי עבור כל אחד מילדיה, בעוד האב הגרוש מקבל נקודת זיכוי אחת עבור כל ילדיו.

 

אני מתבייש שהחוק במדינת ישראל מעניק הנחה בארנונה רק להורה המשמורן, כמעט תמיד האם, במקרה בו ההורים גרושים, למרות שבמקרים רבים הילדים מתגוררים לסירוגין גם אצל האב הכורע תחת עול מזונות כבד ומפרנס למעשה שני משקי בית.

 

אני מתבייש שמדינת ישראל בשנת 2008 רואה רק באם כתובת לפניות בעניין הילדים.

 

 

אני מתבייש בשופטי בית המשפט העליון, שבתשובתם לעתירתי סירבו להורות למדינה לפעול לכך שגם אבות יקבלו מידע מהרשות המקומית אודות ילדם. כתבתי על כך כאן.

 

אני מתבייש במשרד החינוך, שלא פועל לכך שבתי הספר ירשמו את פרטי שני ההורים הגרושים בכל הטפסים והדו"חות המופקים באמצעות מערכת המחשבים המשוכללת של המשרד.

 

אני מתבייש בכל אותן נשים שהופכות את הילדים לכלי מיקוח כספי נגד הגברים.

  

אני מתבייש בפעילות פמיניסטיות מיליטנטיות - שרואות בכל הגברים רק פוטנציאל של אלימות ובכל הנשים קורבנות, ושאינן רואות את הילדים ואת הצרכים שלהם כלל וכלל, אלא כאמצעי למניפולציות פוליטיות, והכל מופיע שחור על גבי לבן בדו"ח המלא של ועדת שניט.

 

אני מתבייש בפעילות הפמיניסטיות, שרבות מהן חיות בהורות משותפת למופת עם בני זוגן, אבל נלחמות כלביאות כנגד ניסיונם של אבות מסורים כמוני לקחת חלק באחריות ההורית.

 

אני מתבייש בשם הנשים, שמאבקן של נציגותיהן כביכול, הוא למען הנצחת תפקידן כמטפלות ואחראיות לילדים ושחרור אבות מכל מחויבות, זולת תשלומי כסף.

 

והכי אני מתבייש בעצמי, שבעקבות יחס מערכת פקידות הסעד והשופטים בבתי המשפט - עוברת בראשי המחשבה: "נשבר לי ה...", וכמו אבות רבים חושב לוותר על החובה והזכות הנהדרת להיות הורה במשרה מלאה לבני האהוב.

 

אם הייתי נוטש ונעלם, כולם היו מרוצים (בתנאי שלא אשכח לשלם מזונות). זו הדעה הקדומה השולטת במערכת כולה ואת הרצון שלי להיות אב מעורב ושותף שווה לאחריות, הם לא מוכנים להבין.

 

• הכותב הוא אב פעיל להשגת הורות משותפת בחקיקה ובחברה. הורים המעונינים ליצור קשר, מוזמנים לפנות לגיא רוה במייל.