לקח אותם השד

משדר בחירת שיר השישים בערוץ 1 היה נצח שהפך לגיהנום גם לאשה כמו אריאנה מלמד, שחולה על הזמר העברי לדורותיו, בעיקר בגלל השד העבש שסחט מהמעמד כל חן. וזה עוד לפני שגיא זוארץ שכח שנעמי שמר כבר לא איתנו. ביקורת

שד גדול וזועף רובץ על הגגות ברוממה, אורב לטרף ומחרב כל חלקה טובה. במיוחד ספיישלים, במיוחד חגיגיים, במיוחד ציונים-נוסטלגיים-דביקים. יש אומרים כי השד היה שם מאז ומעולם, יש הנשבעים כי קבע את רוממה כמקום רבצו רק כאשר נפתחו כאן ערוצים מסחריים, ויש הטוענים כי הוא בכלל נקמתם של הפרייארים שמשלמים אגרה ומדי פעם, ככה בקטנה, רוצים לבלות ערב מול המוצר ששילמו עבורו.

 

אתמול השד עבד שעות נוספות. עם או בלי כרטיס חתום, אפשר היה בהחלט לחוש בהבל פיו הרעיל על פני שעתיים וחצי: הוא דאג לכך שהשידור ייראה כמו הכלאה של שעשועון בערוץ הרומני הקהילתי עם אסתטיקה של חדר מיון. הוא בחר בזיווג הבלתי אפשרי בין ירדנה ארזי, מופת של קורקטיות בהגשה לבין גיא זוארץ, שלעתים קרובות מתקשה בהבנת הנקרא אפילו מטלפרומטר.

והיו גם כמה תקלות טכניות, כדי שנזכור שמדובר בערוץ הראשון

 

הוא הדביק לשניים התחכמויות שריח העובש שדבק בהן חדר אפילו מבעד למסכים אטומים. והוא, רק הוא, ווידא שאין אפילו שמץ של חן משדר שנועד לבחור את השיר הכי אהוב על הללו שטרחו להצביע ולהשפיע עד שנערכה "ספירת הקולות". עובש כבר אמרנו? גם ברמת התיאור של ההליך הדמוקרטי-smsי, פתאום נדמה היה כי נקלענו לבחירות של 92 או משהו.

 

נצח שנמשך שעתיים (וחצי)

והיו ילדי שדרות ונוער אשקלון וקשישי קרית שמונה, כמובן, בריטואל הכי מעצבן של הספיישלים בכל הערוצים: אם לא נמגן אותם לפחות נראה אותם בטלויזיה כשהם מבוהלים וגם רוצים שלום בתנאי שצ"הל ייכנס בהם. לזה קוראים "שומרים על שגרה". בתיווכו של השד, אלה נראים פתאום נלעגים יותר מתמיד, לא כבני אדם אלא כייצוג טלוויזיוני אוטומטי, חסר השראה וארוך מדי.

 

והיו גם משאלי רחוב שבלעדיהם אי אפשר, שבהם בהו פרצופים במצלמה והודיעו מי הזמר האהוב עליהם. למי זה אכפת כשהפרצופים אלמונים ואין להם מה לומר על אהבתם? ואיך קורה שגם בפיסות האינסרטים הזעירות האלה, שהיו יכולות להיות מלאות חן לו נבחרו נשאלי השוק בקפידה, מצליחים לפשל ברוממה?

 

היה ארוך. שעתיים וחצי בלי פרסומות בשידור רצוף מנוקד בשירים וב"נעבור לאולפן בקרית שמונה" הן נצח, והנצח יכול להפוך לגהינום גם אם אתם, כמוני, חולים, דלוקים, גנובים ומתים על הזמר העברי לדורותיו, מ"ירושלים של זהב" ועד "שבחי ירושלים". והיו, כמובן, קצת תקלות טכניות כדי להזכירנו, אם שכחנו, שמדובר בערוץ הראשון, ערוץ המאוהב בתקלות שלו עוד מימי השקופיות בשחור לבן ופשוט לא מוכן להיפרד.

 

והיה מביך ברמות קיצוניות ברגעי השיא והסוף, כש"ירושלים של זהב" נבחרה לשיר האהוב ביותר על הטורחים להצביע, וגיא זוארץ דקלם ככה: "ראש עירית אשקלון, מר רוני מהצרי, יעלה אל הבמה לומר מילה ליוצרי השיר הזה", ולא היה בכוחו האינטלקטואלי ובידענותו התרבותית כדי להבין שנעמי שמר באמת כבר לא איתנו. ועוד הוסיף ואמר כי תתקיים "חלוקת מגיני הוקרה ליוצרי השיר" ועוד "ברכות ליוצרים", ואז עלה דוד ד'אור ושר מאד יפה, ומנהמת ליבו קרא לתוך מיקרופון בלתי מכוון לגמרי, "אני רק המבצע של השיר הזה" וביקש להשיב את כבודה האבוד של נעמי שמר. אוי. אויי ויי.

 

ומשהו על הבחירה: מי ששם במקום ראשון את "ירושלים של זהב" ובמקום שני את "הבטחתם יונה", שלא יתפלא כשייזדקק, יותר מדי פעמים בהיסטוריה שלנו, למלים של "שיר הרעות", מקום שלישי.