השוק השחור: המרד העממי הראשון

המסע לאורך תולדותיהן של כלכלת ישראל וקלקלותיה נמשך. והפעם: מרד הצרכנים הראשון במדינה- השוק השחור. מתחת לאפו של משטר הצנע צמחה תעשייה משגשגת של ניירת פיקטיבית ושימוש בקשרים פוליטיים, שנועדה לחפות על מכירות מזון שמעבר לקיצוב

העבריינות הכלכלית בעשור הראשון נראתה כמשחק ילדים בהשוואה לממדי השחיתות שגדלו עם המדינה. בראשית דרכי העיתונאית באזור הנגב עשו את הכותרות המעילות של מנהלי צרכניות במושבי העולים. הצרכניות היו שלוחות של חברת העובדים ההסתדרותית. לימים התגלגלו לרשת קו-אופ הריבוע הכחול. המנהלים עשו לעצמם קופה נאה בתחבולה שלא עוררה את חשדות הפיקוח הממשלתי והממונים עליהם בחברת המשביר לעולה.

 

גזירות הקיצוב חייבו למכור את המצרכים שבפיקוח במחיר מוזל תמורת התלושים שנגזרו מפנקסי הנקודות של התושבים. הצרכניה גם החזיקה בפנקסים בתירוץ שהעולים החדשים לא ידעו מה לעשות אתם. בעת ההיא, בשלהי תקופת הצנע, כמויות של מצרכים שבפיקוח כבר נמכרו גם ללא נקודות, בהיתר רשמי, אבל במחיר מופקע. עוד פן של ה"ישראבלוף" שנולד לעקוף את השוק השחור.  

 

נס פך השמן

השמן היה אחד המצרכים האלה. רוב העולים לא אהבו אותו. הפרשה חשפה מחדל גדול של הקיצוב. שר הצנע גזר על הציבור סל מצרכים שרירותי, שהתעלם מהטעמים המגוונים של העדות הרבות. ברירה לא ניתנה להם ומנהלי הצרכניות גזרו מהפרצה קופון שמן. את מנות השמן שלא נמכר במחיר המפוקח, הם מכרו בתעריף הגבוה, לאחר שגזרו מפנקסי התושבים את התלושים לכיסוי המכסה שקבלו לחלוקה.

 

גוזרי הקופונים צרפו את התלושים לדו"חות המכירה הפיקטיביים של המצרכים המוקצבים ושלחו אותם להנהלה המרכזית יחד עם תמורתם בתעריף המוזל. ההפרש הלא מבוטל בין התעריפים הלך לכיסם הפרטי במשך שנים. המשטרה עלתה עליהם בעקבות הלשנה של עובדים שלא שותפו בעסק. החשודים הציגו מסמכים כשרים לכאורה, ושוחררו. אבל החוקרים הניחו שהם פעלו בידיעת הממונים עליהם. החקירה עלתה על קצה חוט של עסקאות דומות בממדים כפולים ומכופלים.

 

הרמאים השתמשו בפוליטיקה להסוואה

אבל מלבד כותרת בעיתון, המשטרה יצאה בידיים ריקות. לא רק שהבכירים כיסו את עצמם באמצעים יותר מתוחכמים. הם גם ידעו למשוך בחוטים הפוליטיים כדי להוריד את המשטרה מעל גבם.

 

חברת העובדים היתה אז ענק כלכלי בשליטת עסקני מפא"י, עוד זרוע של מפלגת השלטון. ידם היתה בכל. ההסתדרות שלטה גם בלשכות העבודה והפנקס האדום של חברי המפלגה היה כרטיס הכניסה לאלפי המשרות שנפתחו במשרדי הממשלה. שר הצנע, דב יוסף, נמנה על צמרת המפלגה. באופן טבעי הציע לו ראש הממשלה דוד בן גוריון לגייס מאות חברי הסתדרות למלחמתו בשוק השחור. מכרזים תפורים שהשתרשו בשירות המדינה, במסווה של שוויון ההזדמנויות, בעצם הלבינו את המינויים הפוליטיים של הימים ההם.

 

השוק השחור לא הרבה לככב בכותרות. הוא היה להיט חדשותי חם שעבר מפה לאוזן. לחרושת השמועות של מתי ואיפה מחלקים מצרך זה או אחר בקיצוב, נוספה תעשיית המידע הבדוק: איפה ניתן להשיג מה במחירי השוק השחור. צבע השוק היה רק לתפארת המליצה. הוא שגשג בכל צבעי הקשת חרף מלחמתו של דב יוסף. "הוא איננו גוף מוצק וקבוע ודווקא בכך כוחו רב. הוא כמו ההידרה, המפלצת היוונית. קצצת לה זרוע אחת, ושלוש צמחו במקומה", כתב עליו בקריצה אביעזר גולן בידיעות אחרונות.

 

התרנגולת הסגירה את הילד שהסתיר אותה

שר הצנע התפאר איך הצליח הקיצוב להוריד את המדד ולהציל את קופת המדינה הדלה במטבע זר. מחירו החברתי היה כבר ובלתי הפיך. הוא הפך את ישראל החדשה למדינה של עבריינים. הממשלה הדפיסה כסף בשפע וכולם מכרו או קנו בשוק השחור. גם אני הקטן. פעמיים עברתי על החוק בשליחות המשפחה. פעם בגיחה לילית למחסני תנובה לקניית קילו בננות בעזרת פתק המלצה של שכן מעסקני מפא"י; ופעם לקניית תרנגולת מהלול של קיבוץ שפיים, ביתם הקודם של הורי.

 

את העוף החי, המזון שחסר לאחותי התינוקת, הצטוויתי להחביא מתחת לספסל האוטובוס, כדי שלא יוחרם במחסומי הדרכים של פקחי משרד הקיצוב שחיפשו מבריחים כמוני. היו המון כאלה. אבל לא נאמר לי איך למנוע מהתרנגולת לשתף אתם פעולה. היא אכן החלה לקרקר דווקא כשהפקחים עלו על האוטובוס. ניצלנו הודות לנוסעים בעלי תושייה וניסיון שהחלו לקרקר במקהלה וחיפו על המבריח המתחיל וסחורתו.

השוק השחור נהפך להיט, אך התורים היו ארוכים (צילום: הנס פין, לע"מ)

 

אפיזודה מבדחת היום, אבל עדיין מצמררת את הילד שבתוכי, שהחל להבין את פחדי האזרחים במדינת משטרה. השמועות שהפקחים מחרימים גם לביתם חלק מהעופות והביצים שנתפסו במחסומים, רק הכבידו את מועקת המחסור וגזירות הקיצוב. הילד שהייתי שאל את עצמו אם למדינה כזאת פיללנו.

 

פחדנו, כי לא תפסנו אז, שהפיקוח הקפדני מאיים עלינו רק בקולו המצייץ של דוב יוסף שהנחה גם את שידורי הרדיו המיועדים לחדשות הצנע: איפה מקבלים היום 100 גרם סוכר ואיפה 200 גרם בשר או דגים. בשטח נמסר הפיקוח לחובבים רודפי שררה או לבטלנים שחיפשו עבודה קלה ושיחקו את הגיבורים על החלשים. הם ברחו מהאוטובוס כשניסו לעצור חייל שהבריח תרנגולת וביצים בתרמילו, לאחר שהנוסעים אילצו אותם במכות לשחרר את הבחור.

 

כל פקח תפש רק שלושה חשודים

1,500 פקחים גייס שר הצנע, ובשנת חייו היחידה של משרד הקיצוב, הם עלו רק על 5,000 חשודים. מיעוטם נתפסו במחסומי הדרכים. רובם היו סוחרים לא זהירים. פחות ממחציתם עמדו לדין. כמעט כולם יצאו בקנסות מגוחכים בהשוואה לרווחי הספסרים. רק בודדים נדונו למאסר, כמו הקצב שנתפס מוכר בשר שחור מחוץ ליום הקבוע בחוקי הקיצוב. בית הדין המיוחד לעברייני השוק השחור שנפתח ברח' יהודה הלוי, אחד מ-16 שנפתחו ברחבי הארץ, היה לנו זירת בידור של שמחה לאיד בשעות החופשיות מלימודים.

 

דב יוסף האשים בזיכרונותיו את "עצלנות" בתי הדין בכישלון מלחמתו בשוק השחור, ואת תרומת פקידי האוצר, שתקעו לו מקלות בגלגלים, במקום לבוא בטענות אל עצמו. איך לא חשב מראש אלו פטנטים יכול להמציא הראש היהודי כשרודפים אותו עד צוואר. להלן רשימה חלקית של מקורות השוק השחור. בשוקולד הקטינו את כמות הסוכר התקנית, כדי למכור את היתרה מהצד. את החלב שבקיצוב מהלו החלבנים במים כדי למכור כמויות של חלב מלא בשחור.

 

גנבו את הפרות? לא, מכרו בשר בשוק השחור

רפתנים התלוננו על מספר שיא של גניבות פרות, כמסווה לבשר השחור ששלחו למסעדות שמאסו בדג הפילה הקפוא. הדג היה חופשי ונהפך לסמל התקופה. הממשלה ייבאה בשר קפוא לחלוקה בקיצוב וחלקו נמכר בשחור בסיוע פקידים משוחדים ממשרדו של יוסף שלא נתפסו. גדול מכולם היה היזם שקנה מהממשלה מלט וברזל זולים להקמת מלון ענק, אבל מכר את מחציתם בשוק השחור ובעודף מימן את בניית המלון שהוקם במחצית הנפח המקורי.

 

יהודים אמריקנים שלחו לקרוביהם בארץ רבבות חבילות מזון, ולא כולן עלו על שולחנות הקרובים. המפעל הזה נהפך לעסק. את החבילות החליפו ה"סקריפטים" (תווי קניה שנקנו בדולרים) תמורתם יכלו הקרובים לקנות מכל טוב העולם בחנויות שנפתחו ברחבי הארץ. בדיוק כמו החנויות למיוחסים במשטרים הקומוניסטיים. גם השוק השחור הוצף בלא מעט שימורי בשר ואננס מאותן חנויות. אפילו מפלגות עלו על הגל והחלו לייבא חבילות מזון לחברים ולאוהדים שחולקו בחינם או בחצי חינם, ויצרו דרך חדשה לקניית קולות.

 

המרד העממי הראשון והאחרון

השוק השחור היה מרד הצרכנים הגדול היחיד בתולדות המדינה, והמרד העממי הראשון והאחרון של ישראל העצמאית שהקיף את כל מגזרי החברה. תעשיינים, סוחרים והמוני הצרכנים עשו יד אחת, לא מאורגנת, בהפגנות, שביתות ומחאות אחרות. סיסמתם "תנו לחיות בארץ הזאת" איימה על שלטון מפא"י. ראשי המפלגה הזהירו את בן גוריון מבריחת המצביעים בבחירות לכנסת. הוא נכנע. משרד הקיצוב חוסל. דוב יוסף נשלח למשרד התחבורה. רוב גזירות הצנע בוטלו כעבור שנתיים, לא מעט הודות למטבע הזר שהזרימו השילומים מגרמניה. השאר נמוגו עד סוף העשור.

 

מי נשאר? הביורוקרטיה הממשלתית, שהתמסדה והמשיכה לטרטר ליוזמה פרטית של שוק חופשי, הפרוטקציה לאנשי שלומנו, והישראלי המתחכם, המסתדר והמקושר, שטיפח את מוסד ה"מאכערים". נותר גם שוק הדולר השחור, עד שגם עליו בוטל הפיקוח, כעבור 30 שנה. השוק הזה התנהל על מדרכות רחוב לילינבלום בת"א, ולא במקרה. בנק ישראל התמקם שם ב-1954, בצומת נחלת בנימין, ובדלת האחורית, דרך מתווכים, נהג לווסת את שער הדולר הלא רשמי בהיצעים מבוקרים וברכישת עודפים. הכל למען יציבות השער הרשמי בין הפיחותים שביצעה הממשלה. סטנלי פישר לא המציא דבר.

 

בפרק הבא: כך נראה דו"ח המבקר המדינה הראשון