משפט קסטנר

מה שהחל כתביעת דיבה, התפתח למשבר פוליטי ולטענה כי ישראל קסטנר "מכר את נפשו לשטן". בסופו של דבר הוא זוכה - אך לא זכה לראות זאת בחייו. חיים כהן, שופט בית-המשפט העליון בדימוס, מספר על המשפט שהסעיר את ישראל של שנות ה-50

זוועות השואה וסבלות ניצוליה לא עמדו במקום הראשון על סדר יומה של המדינה הצעירה. בחקיקת החוקים לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם (1951); לזיכרון השואה והגבורה - יד ושם (1953); ובהכללת התודעה של זיכרון השואה והגבורה בין מטרות החינוך הממלכתי (1953) - כאילו יצאנו ידי חובה, ועתה עלינו להתפנות

לסיפוק צרכים בוערים יותר. מדי פעם נתפרסמו ידיעות על עסקנים דאז, ובפרט חברי יודנראטים, שסרחו - אך בין כה וכה שפטנו בליבנו את כל העסקנים הללו לחובה, כאילו כל אחד מאיתנו היה מיטיב לעשות מהם.

 

זקן תמהוני ירושלמי, מלכיאל גרינוולד, הוציא בשנת 1953 עלון לחבריו ב"מזרחי" בו האשים את ד"ר ישראל קסטנר, ממנהיגי הציונים בבודפשט של הונגריה בתקופת הכיבוש הנאצי, בכך ששיתף פעולה עם הנאצים, הכשיר עבורם את הקרקע לגירוש היהודים ורציחתם, עשה יד אחת עם גזלני הרכוש היהודי והביא לידי הימלטם מן הדין לאחר המלחמה. קסטנר שירת אז במשרה בכירה בשירות המדינה. אם כי דרשו ממני - ואני אז היועץ המשפטי לממשלה - לעבור גם על פרסום זה בשתיקה, עמדתי על כך שאיש שהוטחו נגדו האשמות שכאלו, ינקוט מייד בצעדים משפטיים לטהר את שמו, או יועבר מכהונתו בשירות המדינה.

 

קסטנר סירב להגיש משפט, והשר הממונה עליו (דב יוסף) סירב להעבירו מכהונתו - כי אז הגשתי אישום פלילי מטעם המדינה בשל הוצאת דיבה, לא מבלי שהשתכנעתי תחילה, מהתרשמותי ממנו, שקסטנר אמנם פעל בתום לב ובכוונות טהורות. השאלה שעמדה לפני בית-המשפט היתה אחת בלבד, אם במגעיו עם אייכמן וחבר מרעיו התכוון קסטנר לסחוט מהם הנחות והטבות ליהודים, או אם התכוון לשמש בידם מכשיר ליישום מזימתם הנפשעת. הסניגור, שמואל תמיר, פרקליט צעיר תקיף ושנון ופוליטיקאי מובהק, הצליח לא רק להפוך את המשפט נגד גרינוולד לזירת מלחמה עזה נגד המוסדות הלאומיים ומפלגות השמאל שכביכול עמדו מאחורי קסטנר, אלא גם לשכנע את השופט, בנימין הלוי, שאמנם קסטנר "מכר את נפשו לשטן" ושיתף פעולה עם הנאצים. פסק-דינו ניתן ביוני 1955, לאחר משפט-ראווה עצום-ממדים, שהעיתונות ליוותה אותו בדיווחים היסטריים ומסיתים (שלדעת נשיא בית-המשפט העליון היו בגדר עבירות פליליות).

גרינוולד בבית המשפט העליון במהלך משפט קסטנר (צילום: דוד רובינגר)

 

בינואר 1958, אחרי 17 יום של נאומי קטיגוריה וסניגוריה, ביטל בית-המשפט העליון את פסק-דינו של השופט הלוי ומצא שדיבתו של גרינוולד היתה דיבת שקר - פרט לעניין ההגנה על פושעי מלחמה נאציים במשפטי נירנברג. אבל קסטנר לא זכה לחיות ולראות טיהור שמו וניצחונו המוסרי: קנאים רצחו אותו (במארס 1957). הם באו ממחנה הימין הקיצוני ושמו עצמם מוציאים-להורג של מי ששופט ירושלמי

הוקיע כבוגד בעמו. פסקו של השופט הלוי שימש גם עילה להצעת אי-אמון בממשלה: מצד הימין הוצע אי-אמון על שהוגש המשפט נגד גרינוולד, ומצד השמאל הוצע אי-אמון על שלא הוגש משפט נגד קסטנר לפי החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם. שתי ההצעות נדחו ברוב גדול; אך מאחר שהציונים הכלליים - אחת ממפלגות הקואליציה - נמנעו בהצבעה, הגיש ראש הממשלה (משה שרת) את התפטרותו לנשיא המדינה - ובו ביום (29.6.1955) נתבקש והצליח להקים ממשלה חדשה.

 

המאמר לקוח מתוך ספרו של נסים משעל, "ואלה שנות - ישראל 60", שראה אור בהוצאת "ידיעות ספרים". לפרטים נוספים - לחצו כאן