התבוננות מרוכזת בבחורות

הוא נולד בבית יהודי שומר מצוות, הפך לשחקן, עבד כמספר סיפורים לילדים במדינות עולם שלישי וכתב ספר שכיכב ברשימות רבי המכר בבריטניה. ראיון עם דני שיינמן, שספרו "רשימות על אהבה" יוצא השבוע לחנויות

לדני שיינמן, ילד-טוב-מנצ'סטר וסופר שכבש בסערה את טבלת רבי המכר בבריטניה, יש לפחות ארבע ביוגרפיות מקבילות. בראשונה, הוא גדל כילד יהודי בבית שבו שומרים מצוות, וכבר שואל את עצמו אם באמת "כל התבונה כולה, כל הידע המיסטי הקוסמי והמוסרי, נמצא רק בדת אחת, או אולי יש מקום לכולן", אבל השאלה הזאת לא הובילה אותו רחוק: כשבגר מעט, הלך ללמוד משפטים. תוך כדי, הבין שמערכת המשפט היא דבר די מסובך ומסואב שחובה לשנות אותו, ועוד הוא הבין שאין לו כוח או חשק לזה. מה כן? להיות שחקן.

 

והנה הביוגרפיה השניה שנושאת אותו אל בימותיה המכובדות של אנגליה וגם למסע ארוך, מתיש נפשית ומתגמל רגשית, בין ילדים בהמון מדינות בעולם השלישי – ילדי רחוב שאין להם קול משלם ואיש לא שומע אותם, ודני שיינמן ולהקת מספרי-סיפורים ושחקנים עטה עליהם ומלמדת אותם איך עושים תיאטרון.

 

אבל תוך כדי התרחשותה של הביוגרפיה הזאת שעוד נשוב אליה – הוא מגלה שטוב ונעים לו לעשות סרטים, בין היתר עם אחיו שהיה כבר צלם מוערך, והם מפיקים באופן עצמאי לגמרי כמה יצירות בבריטניה, מה שמשאיר אולי מעט מדי זמן להתחתן ולגדל שלושה ילדים – וגם, בביוגרפיה הרביעית, לכתוב ספר נפלא.

שיינמן. אתם הולכים להתאהב

 

בספר "רשימות על אהבה", שיצא השבוע בהוצאת כתר, אתם הולכים להתאהב. אם מישהו במשרד החינוך מקשיב, הצעירים מאד שביניכם הולכים גם ללמוד אותו, במשבצת הבעייתית המוקדשת ל"ספרות שואה". ואם זה יקרה, לא יהיו עוד מחזות של תיכוניסטים מחוברים לאייפוד באושוויץ, אלא בני נוער שמבינים עד כמה אפשר לשאוב נחמה ממאבק, גם אם הסתיים במוות-ידוע מראש, ועד כמה האהבה, ורק האהבה, מסייעת לנו להשתחרר מלפיתת המוות של הטרגדיה בחיינו.

 

"רשימות על אהבה" הוא בעצם שני סיפורים. באחד תתוודעו קודם כל למוות. אלני, התרמילאית המקסימה שהיא חברתו של ליאו, נהרגה בתאונת דרכים: ליאו מתעורר מעילפון אל הכאב הקשה ביותר של חייו הצעירים, ואחרי שהכל מתבהר, אחרי שאלני היא רק ציון קבר – הוא שוקע ביגון עמוק, כבד ומוצדק לגמרי, ולא יכול לצאת ממנו.

 

בסיפור השני, מוריץ – יהודי וחייל בצבא הצאר במלחמת העולם הראשונה, הולך ברגל שלוש שנים – כן, שלוש שנים – כדי לשוב ולפגוש את אהבת נעוריו לוטה. היא בתו של גביר העיירה, הוא בנו של סנדלר, נשבעו זה לזה משהו לפני המלחמה – ובכוחה של האהבה והשבועה הוא צועד. האם יגיע? האם תרצה בו? האם יתנו להם להינשא? האם ישרדו שניהם את מוראותיה של מלחמת העולם השניה?

 

"את סיפורו של מוריץ, שהוא סבא שלי, שמעתי מאבי: זאת אומרת, את גרעין הסיפור. אחר כך הוא היה לקולב שעליו תליתי גם את התחקיר וגם את החירות שלי ליצור, ומתישהו ידעתי שהסיפורים מתחברים זה לזה מכוח האנרגיה של האהבה, ולכן גם הגיבור שלי, ליאו, אוסף כל מיני פרטים על אודות האהבה והם מהווים את המחברת שלו, שגם היא חלק מן הספר: מאהבה אצל צבים ועד לנסיונות לקשור בינה לבין מכניקת הקוואנטים", אומר שיינמן בראיון מביתו שבלונדון.

 

מספר סיפורים

יש לו קול צעיר ואנרגיות דיבור מרשימות, וזה כנראה מה שגורם לשומעי סיפוריו להתאהב בו. בניגוד לסופרים משופשפים שמשחררים סט של הצהרות לעיתונות מדי פעם, הוא כמעט מבויש כששואלים אותו על ההצלחה המטאורית של "רשימות על אהבה" באנגליה. -יותר מ -220 אלף עותקים, תרגומים לגרמנית, איטלקית, פולנית, סינית, צרפתית – וזו רק ההתחלה.

 

היית שני אחרי חאלד חוסייני ו"אלף שמשות זוהרות" ברשימת רבי המכר בבריטניה. איך מרגישים כשזה קורה כמעט בבת אחת?

 

"ההפתעה עצומה וגם הכיף, וההפתעה גדולה במיוחד מפני שאין לך מושג כמה מכתבי דחייה מנומסים פחות או יותר קיבלתי ממו"לים שראו את הספר והשתכנעו לגמרי שבבריטניה "זה לא יילך". שלא נדבר על אלה שלא קראו. לרוב הם לא קוראים".

 

אז איך התרחש הנס?

 

"הסוכנת שלי הצליחה לגרום לבית ההוצאה הראשון לקרוא גרסה חדשה ומשופרת לספר. העורכת הבכירה אצלם קראה ואף הודתה שקודם לא ממש עיינה בכתב היד – ועדיין, ההחלטה שלהם לתמוך בספר לא מובנת מאליה".

 

למה? הוא מצוין.

 

"כי באנגליה רוב הכותבים הנחשבים הם – איך לומר זאת? לא בדיוק אנשים סנטימנטליים. סגנון הכתיבה בדרך כלל אירוני ומרוחק ושנון מאד, אבל בספר שלי, לגמרי בכוונה, השתדלתי להציף את הרגשות של הגיבורים, כי בלי הרגשות הללו הסיפור שלהם הוא רק חלק מהסטטיסטיקה".

 

והצלחת לעשות זאת מבלי ליצור סוחטן-דמעות דביק.

 

"את אומרת".

 

אחרי 20 הודעות דחייה והודעה אחת שאכן הספר יראה אור, שיינמן לא התכוון לעזוב את שלל עיסוקיו האחרים. בין היתר, הוא מלמד מנכ"לי חברות גדולות איך להשתמש בכישוריהם החבויים כמספרי סיפורים ולשכלל אותם לכדי כלים בעולם המעשה: "אין בינינו אדם אחד שלא מכור לסיפורים", הוא אומר. "זה טבעה של החייה האנושית: סיפורים ואהבה. אי אפשר בלעדיהם".

 

הכשרון המסוים הזה הוביל אותו לקמבודיה, וייטנאם, וסיביר. גם לרחובות הכי מיוזעים והכי קשוחים במנילה, בירת הפיליפינים, שם באמת אין מחסור בילדי רחוב.

 

איך עובדים איתם? איך מלמדים אותם להשמיע את קולם שלהם בתיאטרון?

 

"בפרוייקט הזה היו לנו מתרגמים בכל מקום, ומעבר לכך עבדנו הרבה בתיאטרון פיזי, שלא ממש זקוק לתרגום. לקחנו את הנזל וגרטל, סיפור קלאסי של נטישת ילדים שבדרכם שלהם מוצאים את הכוח להתמודד וגם לצאת מחוזקים אחרי הטראומה, ולימדנו אותם להתאים אותו לעולמות השונים שלהם – וכן, זה הייה מדהים ומתיש ומרגש ומתסכל, והיינו תשעה, אחרי שנה וחצי חמישה מאיתנו פשוט התמוטטו רגשית ולא יכלו עוד".

 

ואתה ביניהם?

 

"לא, לי היתה שם אהבה: אחת המשתתפות בפרוייקט היתה חברה שלי. היום היא אשתי ואם ילדי. התחתנו מיד אחרי שהפרויקט הסתיים".

 

סבא מוריץ

גם דמותה של אלני, הגיבורה המתה של "רשימות על אהבה", מבוססת על אירוע כואב ואמיתי בחייו של דני שיינמן. כן, בדרום אמריקה. וכן, החברה הראשונה שלו, יחסים רציניים של עלם, שלוש שנים היו יחד – והיא נהרגה בתאונת דרכים, לנגד עיניו: מוכה יגון ובארץ זרה, הוא גילה לראשונה את עומקה של הטרגדיה האנושית, וגם לו היה קשה מאד להתנחם, וודאי שהוא לא קישר מייד בין סיפורו-שלו לסיפור המשפחה שלו, אליו אנחנו שבים עכשיו:

 

"הדמות של סבא מוריץ מבוססת באמת על סבי. אבא שלי הוברח מגרמניה עם משלוחי הילדים שהגיעו לאנגליה לפני המלחמה, וכך הוא שרד: גם אחיו וגם אמי הצליחו הגיע לחוף מבטחים דקה לפני שכל השערים ננעלו, אבל סבי לא שרד. אבי, בניגוד לאבא של ליאו הגיבור שלי, לא כלא את הסיפור בתוכו אלא הנחיל לנו את כל מה שרצינו לשמוע וגם קצת דברים שלא רצינו, בדיוק כמו שהוא הנחיל לנו את ערכי המסורת היהודית ואפילו את היכולת לקרוא עברית בסידור, אם כי להבין כבר לא הצלחנו, והאמת שאחרי בר המצווה שלי, גם לא ניסיתי עוד".

 

וכשהבנת את הקשר בין הסיפורים, התיישבת לכתוב?

 

"אה, זה לא כל כך רומנטי. התיישבתי כי רציתי להיות יותר בבית. פתאום נהיו ילדים, פתאום כבר אי אפשר להתרוצץ עם להקות תיאטרון ברחבי אנגליה, צריך למצוא משהו לעשותו בישיבה. כתיבה מתאימה להגדרה הזאת. כשהתחלתי, חשבתי שאני בכלל כותב מחזה, שיהיה מונולוג על חשיבותה של אהבה, ובו יסופר על סבא שלי, אבל גם על הריח והארומה המיוחדת של אהבה, הכוח המיסטי שלה, וייתכן שהכוח השתלט גם עלי ומתוכו נולד ספר".

 

שיינמן גם מספר על המוני מכתבי אי-מייל שהוא מקבל לאתר האינטרנט הפרטי שלו. "בניגוד למסורת הסגירות הבריטית", הוא אומר, "אנשים מעלים על המחשב את כל סיפור חייהם ושולחים לי. ומתוך זה אני מבין שאנשים שחוו אהבות אינטנסיביות ביותר ואבל אישי עמוק, לא משנה באיזה גיל, מתחברים אל החוויה ואל הספר והוא יוצר בהם תחושה לשתף, גם בדרכים בהן התגברו והתחזקו מתוך הטרגדיה. וכן, יש גם אנשים שלא מבינים

מה הקשר בין ליאו לבין סבא שלו".

 

בטח לא יהודים.

 

"את אמרת. כשלעצמי אני כבר לא מאמין באקסקלוסיביות של היהדות על התשובות הנכונות".

 

אז צריך להציע לך ביקור בישראל לחיזוק האמונה?

 

"אה, כבר הייתי, והרבה יותר מפעם אחת, וישראל זכורה לי כמקום שבו אני מבלה חופשות קיץ כנער בקיבוץ בצפון".

 

באיזה מהם?

 

"לא זוכר....הייתי לכל היותר בן שבע עשרה והייתי עסוק מאד לא באמונתי, אלא בהתבוננות מרוכזת בבחורות".