כשהגעתי אליה העירה לי אנה שהיא מתפלאת ששלחתי לה מיילים במהלך יום העבודה. "מה, את לא שולחת מיילים פרטיים בשעות העבודה?" תהיתי.
"לא", ענתה אנה. "זה ממש לא מקובל כאן. בשעות העבודה עובדים. לא נכנסים לאינטרנט למטרות אישיות או לשם שעשוע".
סיפרתי לאנה שאני מתקשה להתרכז במהלך יום העבודה ומוצאת עצמי לא רק בודקת מיילים אישיים, אלא גם חולמת בהקיץ ומגלה לעיתים שכבר 20 דקות אני בוהה בעמוד מסוים בספר ולא מסוגלת לזכור מה קראתי.
"בכמה חוגים השתתפת כילדה?" שאלה אנה.
"המון חוגים". עניתי לה. "בלט, פסנתר, התעמלות קרקע, ציור, קרמיקה..."
"והתמדת בהם?" המשיכה אנה לחקור.
"לא", הודיתי. "ברובם המשכתי שנה וחלקם אף פחות מכך".
"זו הבעיה שלך", ענתה אנה. "זו למעשה הבעיה של ישראלים רבים שאני פוגשת", הוסיפה. "כאן בגרמניה, ילד שמתחיל חוג פסנתר או התעמלות מתמיד בו, והדבר משפיע גם על דפוסי המחשבה העתידיים שלו – הוא גדל להיות מבוגר בעל כושר ריכוז. אתכם הישראלים חינכו לאינדיבידואליות, לבינתחומיות, אבל לא להתמדה. אתם די טובים בהמון דברים, אבל רק די. לא לגמרי. לא במאה אחוזים. אתם יודעים קצת על כל דבר, אבל רק קצת. שלא תביני אותי לא נכון", הוסיפה אנה, "תמיד מרתק לדבר עם ישראלים, יש להם ידע כללי נהדר. אבל אם תנסה לשאול שאלות עמוקות יותר, לא תמיד תקבל תשובה".
האם אבחנתה של אנה מעליבה אתכם? אותי לא. דבריה של אנה גרמו לי לחשוב על החיבור שבין החינוך שקיבלנו כילדים לבין הקשרים הרומנטיים שניצור כמבוגרים. אם אנה צודקת והחינוך שקיבלנו מוביל אותנו לחוסר ריכוז, האם המשמעות היא שגם בזוגיות אנחנו חסרי ריכוז?
רבות נאמר ונכתב על אתרי ההיכרויות באינטרנט. על האנשים שיוצאים לפגישה ומיד לאחריה, גם אם היתה זו פגישה מוצלחת, ממהרים להיכנס ל-JDate ולבדוק את ההודעות שהשאירו להם במהלך היום. תמיד חשבתי שהשפע מבלבל אותנו. הידיעה שבכל פינה עשוי להסתתר מישהו חכם יותר, יפה יותר, עשיר יותר או פשוט מישהו שמתאים לנו יותר מהאדם שאיתו אנחנו יוצאים כעת. אבל אולי זה לא השפע שמבלבל אותנו: אולי החינוך שלנו שעודד אותנו להתחיל בכל חוג או מקצוע שמקסים אותנו ולעזוב ברגע שהקסם פג, ברגע שכבר לא כל כך מעניין, או כשהדרישות מאיתנו להשקיע הולכות וגדלות.
מאחר שכבר הייתי בגרמניה ויצאנו עם חבריה של אנה, יכולתי לעשות סקר שוק קטן ולא ממצה ולבחון את הקשרים הרומנטיים של חבריה. ובכן, לאנה חברים רבים. כולם חצו את גיל 30, לכולם בני או בנות זוג וחלקם מאורסים כבר למעלה משנה. "למה הם לא מתחתנים?" שאלתי את אנה.
"הם יתחתנו כשירצו". השיבה. "חלקם רוצים להתבסס במקום העבודה, חלקם מתכננים חתונה. תקופות האירוסים כאן יכולות להיות ארוכות מאוד".
"ההורים לא לוחצים? הם לא רוצים ילדים?" הקשיתי.
"ברור שההורים רוצים שילדיהם יתחתנו, וכל חבריי רוצים ילדים, אבל נישואי-בזק לאחר היכרות של שנה הם לא הפיתרון. לפחות לא כשזה נוגע לחבריי".
מסקרן! כשהגעתי לברלין הייתי בטוחה שאסתובב בגלריות ובמוזיאונים, והנה המציאות סיפקה לי מוזיאון חדש. מוזיאון של זוגיות אחרת מזו שאני מכירה בארץ. רוב חברותיי התחתנו בגיל צעיר, ולפני הגיען לגיל 30 הן כבר אוחזות בשני ילדים. לעומתן, אני ואלה מחברותי שטרם נישאו מתעוררות בוקר אחד ומגלות שהנה הגיעה לה שנת ה-30 לחיינו והסביבה אינה מקבלת את רווקותנו. למען האמת, גם אנחנו לא חיות עם הרווקוּת הזאת בשלום. אנחנו נלחצות מהמחשבה שלא נמצא את הבן אדם המושלם לנו ושלא נספיק להביא לעולם את שלושת הילדים שעליהם חלמנו ואולי נצטרך להתפשר על בן זוג שלא מתאים לנו לחלוטין, או על משפחה קטנה יותר מזו שגדלנו בה, מזו שתמיד חלמנו להקים.
"עבדת קשה בתקופת הלימודים שלך?" שאלה אנה.
"לא", עניתי לה. "תמיד הייתי ילדה טובה שהמורים אוהבים ויחסית חכמה, ובמינימום השקעה קיבלתי ציונים טובים. גם בתיכון וגם באוניברסיטה".
"אז את מודה שמעולם לא השקעת יותר מדי בלימודים?" חייכה אנה.
מודה ומתוודה, הודיתי בליבי. התיאוריה של אנה היא שאנשים שהם מעט מעל הממוצע לא באמת צריכים להשקיע על מנת לבלוט בשטח. רק הממוצעים או מי שמתחת לממוצע נדרשים לכך. האם זה מסביר את תלונותינו בדבר הנשים הפחות יפות ומשכילות שהתחתנו לפנינו? אולי. אולי מי שמעט יותר משכיל, מעט יותר יפה ומעט יותר עשיר מהממוצע גדל במחשבה שגם בקשרים הרומנטיים הוא אינו נדרש להשקעה.
ומהי השקעה? השקעה היא לא רק חיפוש בן זוג מתאים, אלא בעיקר טיפוח הקשר איתו. האם אנחנו חושבים שאהוב ליבנו ינחת מהשמיים אם נשב בחוסר מעש, או שמישהו יציע לנו את ליבו רק כי אנחנו ניצבים במקרה לידו? האם אנחנו מאמינים ש"הם חיו באושר ואושר עד עצם היום הזה" תקף מחוץ לסיפורים, וברגע שיהיה האדם המתאים לצידנו, שום השקעה לא תהיה בבחינת מאמץ?
זהו טור של שאלות. שאלות כלפי החברה בה התחנכנו וכלפי עצמנו כתוצר של אותה חברה. אולי אנה צודקת, והחינוך שלנו מביא לדפוסי מחשבה שונים. חונכנו למחשבה חופשית, ואולי יש בכך חסרונות. באותה מידה אפשר גם לטעון שאין ליכולותנו למצוא ולתחזק זוגיות כל קשר לחינוך, כי אם לאישיות שלנו על כל מורכבויותיה.
אישית אני שמחה להיות במקום בו אני נמצאת. אני יודעת לנגן "יונתן הקטן" על הפסנתר ובחליל, לעשות "פלייה", לצייר בית ולהכין מאפרה מקרמיקה. אני גם יודעת לצאת עם בחור, לבלות ולהחליט אם הוא מתאים לי. וכשאמצא את אהבת חיי אדע שאני איתו כי אני רוצה בכך, ולא כי מישהו נזף בי שאסור לנתק קשר לאחר דייט אחד כאילו הייתי בחוג שבועי שעלי להתמיד בו כדי לרצות את הוריי.