יום הזיכרון לחללי צה"ל התבגר יחד איתי במהלך חיי, וגרם לי לשנות את תפיסתי על השכול וקדושת החיים.
בתפיסה הילדותית שלי בהיותי תלמיד תיכון, טרם הגיוס לצה"ל, בעודי נער מתלהם ושש אליי קרב, היום הזה נתפס אצלי מנקודת ראות של חייל בצבאו של פרנקו או מוסליני, שמדבר בשבחה של הגבריות והאחווה בשדה קרב, שמדבר בגאון על הכבוד שיש ב"למות למען המולדת" ופחות על הכבוד שיש בלחיות למענה.
בשירותי הצבאי כמפקד ישיר, נתקלתי בפעם הראשונה בעיניה של האם השכולה. היתה זו הפעם הראשונה בה הייתי צריך אני לתת דין וחשבון. זהו מקרה עצוב, שבניגוד לסיפורי יום הזיכרון הרבים, אין בו גבורה. אין בו קרב הרואי, אלא רק שכול "נקי", ללא שום אתוס נוסף שאפשר להתעטף בו. דווקא הוא זה שלמדני אובדן ומשמעותו.
בשנת 98', בהיותי סגן צעיר, רק בן 24, מוניתי למ"פ של פלוגת מסלול בצנחנים. באחת המחלקות בפלוגה שהיתה אז בתקופת הטירונות, היה לוחם יפה וחזק – רוני שמו. במשך תקופה מסוימת הוא התלונן כי אינו חש בטוב, נשלח לרופא וקיבל את הטיפול הנדרש. במהלך שבוע של סדרת חינוך שוב לא חש בטוב ועל פי המלצת הרופא שחררתי אותו למנוחה בביתו ולקבלת המשך טיפול במרפאה צבאית. כעבור מחצית השעה נקראתי בבהילות לתחנת האוטובוס בכניסה למתקן. הגעתי במהרה ואז חשכו עיני – רוני, כשסביבו אנשי מד"א ואזרחים, היה מוטל ללא רוח חיים, עיניו פקוחות לרווחה והוא כאילו מביט בי. היה נדמה לי שהזמן עצר מלכת. לא היה לי אוויר, קפאתי. הלא לפני מספר דקות דיברנו איתו, הוא עמד מולי... הוא נשם. רוני ז"ל, הבחור היפה והחזק שהיינו בטוחים שיהיה מא"גיסט, נפטר ממום נדיר בלב.
באותו ערב נסעתי לבית משפחתו. פחדתי. פחדתי מאוד מהבאות. פחדתי מהוריו. נכנסתי לבניין והתחלתי לטפס לקומה השנייה. במדרגות היו עשרות אנשים שהביטו בי והתלחששו ביניהם תוך שהם נועצים בי מבטים. היה נדמה לי שלא לקומה השנייה אני עולה, אלא לקומה ה-40 בגורד שחקים.
נכנסתי לביתו של רוני ז"ל, אמו ראתה אותי ופרצה בבכי. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. התיישבתי מול הוריו. הרבה נאמר ונשאל שם באותו ערב על ידי המשפחה האוהבת והמופלאה הזאת – אך דבר אחד נחרט בזיכרוני ומלווה אותי עד היום: המשפט של אמו של רוני, אותו ביטאה כשעיניה מלאות דמעות: "לא מעניין אותי כלום... נתתי לך בן חי... תחזיר לי אותו חי!!".
לצערי הרב לא יכולתי. כשהייתי לבדי בכיתי. אולי עקב הלחץ של אותה סיטואציה. אולי מהפנמה של כובד האחריות.
מה לקחתי איתי ממקרה עצוב זה? לקחתי איתי את התובנה שחיי הבנים הם נכס בל ישוער שמפקידים אותו למשמורת בידי, ועליי להחזירם בתום התקופה. שעלינו כמפקדים, מנהיגים, ללמד ולאמן חיילים שלא כדאי למות למען ארצנו, אלא, אם נידרש, לגרום לאויבנו למות למען ארצם – כאמירתו של הגנרל פאטון.
למדתי בנוסף, שה"רעות" המדוברת איננה רק הליכה שכם אל שכם במסע הלילי, אלא מבט ארוך שנים בעיניה של האם השכולה. למדתי שעליי לנקוט אחריות אישית כלפי כל דבר ועניין, ומשמעותה טמונה בשאלה האם תכננתי וניהלתי נכון את מהלכיי, האם פעלתי בתבונה, בשיקול דעת ובאחריות כלפי הכפופים לי וכלפי הממונים עלי. ולא די בכך. עליי גם מוטלת האחריות כי כל מפקדי המשנה תחתיי ינהגו כך, ולא - איננו זכאים להיות מפקדים. איננו זכאים להיות מנהיגים, בימי שלום כבימי מלחמה.
יום הזיכרון לחללי צה"ל הפך עבורי ליום חשבון נפש.
תומר בוהדנה, רס"ן במיל', מפקד פלוגת מילואים בצנחנים