געגועים לאלי

לרגל יום הזכרון מספרת אורנה נריה יוגב על אהוב שהלך לבלי שוב, על חוויות קולינריות מירושלים של שנות השבעים - ומגישה ארבעה מתכונים שאהב

השכול הוא חלק בלתי נפרד מהחיים בישראל. כמעט כל אחד מאתנו איבד מישהו יקר. האבידה האישית הקשה ביותר בשבילי היתה מותו של אלי בהיר – ידיד נפש וחבר אהוב. במשך שנתיים, שנתחמו על-ידי שני מכתבים ששלח משירות מילואים, היה אלי חלק בלתי נפרד מחיי.

 

הכרתי את אלי במחלקת הקשר של משרד החוץ, שם התחלתי לעבוד ימים אחדים לפני שפרצה מלחמת יום הכיפורים, מבלי שהספקתי להכירו. שנינו נקראנו לשירות מילואים, ממנו חזרתי כעבור שבועיים. עבדנו אז מסביב לשעון, בלי יכולת לעצור או לחשוב על משהו אחר, ויום אחד, כשהגעתי למשמרת, ראיתי על לוח המודעות המחלקתי מכתב בכתב יד יוצא דופן. "אלי כתב את זה, מהמילואים", נאמר לי. למרות שאז עוד לא הכרתיו, נהניתי לקרוא. היו שם הומור, רוח קרב ונשמה זכה של משורר. כאשר הגיע אלִי לביקור במשרד, חודש לאחר מכן, לבוש במדי מילואימניק ונושא תרמיל מרופט, ידעתי מיד שזה הוא, הודות לשובבות מבטו. חלפו שבועות אחדים, החיים חזרו לשגרה ואלי ואני הפכנו לצמד שלא ניתן היה להפרידו.

אלי בהיר ז"ל

 

אוכל היה אחד ממוקדי העניין המשותפים לשנינו: הרבינו לטייל יחדיו בשוק מחנה יהודה, שהקסים אותנו בעולם חדש של צבעים, ריחות וטעמים; בחומרי גלם שלא הכרנו קודם לכן, בתיבול מזרחי, לא חריף אך ריחני. הסתובבנו, הצצנו בסקרנות כה וכה, טעמנו- וגם למדנו לבשל.

 

היו אלה שנותיו הראשונות של המעורב הירושלמי שהיה מאכל זול, טעים מאוד ושווה לכל נפש. שקית נייר ובה פיתה מתפקעת מנתחי חזה וחלקי פנים של עוף מעורבים בבצל ומתובלים בתערובת תבלינים סודית, עם או בלי עמבה ועם מלפפון כבוש גדול, עלתה 6 לירות, מחיר זול למדי באותם ימים. משרד החוץ שכן אז בדיוק מול אותם דוכנים שוקקי-חיים, כך שמדי ערב היה יוצא מתנדב תורן ורוכש עבור כולנו מנה שכזו.

 

אחד המקומות החביבים עלינו היה המסעדה של מֶנָגֶן ז"ל, ששכנה בבית ישן בן שני חדרים באחת הסמטאות המובילות משכונת נחלאות לשוק. בחדר הראשון של המסעדה, שהיווה את הכניסה והיה אפוף ריחות משגעים של בית, של חום ושל סבתא, עמדו מספר שולחנות פשוטים וכסאות עץ שכמותם כבר מזמן אי אפשר למצוא אפילו בשוק הפשפשים. בחדר האחורי ביצע מֶנָגֶן את להטיו על גבי פתיליות, שגם עליהן אפשר היום רק לחלום.

 

הפתיליות עמדו על דלפק שיש ענק שתפס כמחצית משטח החדר והפיצו ריח נעים של תבשילים - וגם של אדי נפט. ביניהן הסתובב מנגן, שהיה הבעלים, הטבח והמלצר – איש גבוה ושתקן, כובע מכסה את קרחתו, קיץ וחורף, ומאחורי אזנו עפרון שטוח שארכו מעולם לא השתנה. בעזרת העפרון נהג מנגן לרשום את ההזמנות על השיש ובתום הארוחה סיכם את החשבון ומחק מן השיש, בכף ידו. האוכל היה מזרחי-ביתי, משהו שכיום אפשר אולי לקרוא לו "אוכל של עניים", אך זה היה מה שאכלו בבתים הירושלמים של אז: מאכלים זולים וארוכי-בישול, שהורכבו מחומרי גלם פשוטים. בתפריט היו הרבה מאכלי קטניות: חומוס, פול, שעועית ועדשים, שהוגשו, כמובן, לצד אורז. המאכלים ה"יקרים" יותר היו קציצות בשר ברוטב, פילה דגים ברוטב ותבשיל ריאות.

 

מרק השעועית הפך לאחד המאכלים החביבים ביותר על אלי. משירות המילואים שלפני האחרון הוא כתב: "נמאס כבר מהמדים והנשק ומתחשק לחזור לירושלים, למרק השעועית ולבורקס...". שירות המילואים ההוא העצים את החרדה שחשתי בכל פעם שאלי יצא למילואים. הוא עצמו היה משוכנע שזה רק עניין של זמן, ושבמילואים הבאים הוא יהרג. יותר מכל היה מוטרד מהאפשרות שאחרי שלחם בקרבות קשים כמו גבעת התחמושת, כיבוש העיר העתיקה וקרב החווה הסינית, הוא עלול ליפול בגלל פאשלה כלשהי. לא היה מדובר בחרדה כי אם בידיעה פנימית ברורה לגמרי, שגם אני הייתי שותפה לה. כששב בשלום מאותו שירות מילואים הוצפתי באושר מתפרץ שאי אפשר היה להסתירו. לכבוד שובו בישלתי ארוחת ערב חגיגית, אליה הזמנתי מלבדו גם זוג חברים משותפים. לאלי הכנתי את מרק השעועית שכה אהב, ולזוג החברים הכנתי, לפי בקשתם, עלי גפן ממולאים וקציצות בשר.

 

כל מי שהכיר אותנו היה בטוח כבר מזמן שאנחנו זוג אבל לנו, תמימים שכמונו, לקח שנה וחצי להבין את מהותו האמיתית של הקשר ההדוק כל כך בינינו, שהתפרץ באותה ארוחה מיתולוגית. גם כיום, כשאני כותבת את הדברים, אוחזת בי אותה התרגשות מפתיעה ולא מוכרת שחוויתי לקראת ובמהלך אותה ארוחה. היה ברור שגם אלי מרגיש כמוני, אך עדיין היססנו. עז היה הרצון לבטא את כל מה שהצטבר בתוכנו עד אז ולמצות את הרגעים הגנובים שעוד נותרו לנו. הרי ידענו שזה רק עניין של זמן עד המילואים הבאים או לכל היותר אלה שאחריהם. ועם זאת, כיצד חוצים את הקווים המפרידים בין ידידות נפש לבין אהבה גלויה וברורה, מבלי לדרוך על מוקש ולפוצץ את הכל? ואיך עושים כל זאת באותה תקופה, שבה יחסים לא היו כל כך פשוטים כמו בימינו? מאז אותה ארוחה עברה עלינו חצי שנה מוזרה, מלאה בגילויים מרגשים. ביום הולדתי הגיע אלי מכתב שכתב לי משירות המילואים, שבו העז לומר סוף-סוף את המילים המפורשות שרציתי לשמוע, והוא פחד לומר. מכתב שמילא את לבי באושר ובדאגה כבדה בו בזמן.

 

ארבעה ימים לאחר מכן, ב-25 בנובמבר 1975, התנגש מטוס הרקולס בפסגת ג'בל הילאל שבחצי האי סיני. איש מהנוסעים בו, ביניהם אלי, לא שרד.

 

ומאז החיים מתנהלים בשני יקומים מקבילים. ביקום האחד, הגלוי, היתה זו נקודת מפנה שגרמה לשינוי הוליסטי בחיי. עזבתי את כל מה שהכרתי עד אז לטובת מסלול חדש ושונה, שזורם מאז כאילו מאומה לא קרה, וביקום אחר, תת קרקעי אך נוכח, לחיי השמאלית עדיין זוכרת את המקום החלק ההוא שבמעלה פנים זרועו של אלי, וכדברי המשוררת זלדה:

 

נהי געגועים עד לאין מרפא

רועד עוד בחלל.

קולות הילדים שמשחקים

ברחובי

המולת כלי הרכב

קריאות מוכרי הפירות

וקוני כלי הנחושת

אינם מחרישים נהי רחוק רחוק

ודק כחוט.

 

לזכרו של אלי, אני מציגה את המתכונים של אותה ארוחה מכוננת, ואת המתכון של העוגיות ממעשה ידיה של אמו, שטעמתי בשבעה.