אף פעם לא הצטיינתי בנפנוף. מאז הזיכרון השמור ברפרטואר המשפחתי של הורי, כשישבתי בעגלה עם דגל ביד ודקלמתי "דגל דגל לי קטן" לא זכורים לי רגעים הרואיים דומים. בבית הספר מעולם לא הייתי בין נושאי הנס, לא ביום העצמאות ולא בשום מפגן ספורט. כשהגיע תורי להפיל באלגנטיות את המטפחת או לנפנף בה לשלום בפרידה מאהוב - המציאו את הטישו. לא יצא לי לנפנף בחורים, וגם לא זכור לי במיוחד מישהו שנפנף אותי.
אז עם עבר כל כך מפוקפק בתחום, מה הפלא שמעולם לא התחברתי גם לנפנוף על האש? אם להודות על האמת, כל העניין של אכילה בחיק הטבע אף פעם לא ממש התאימה לי. תמיד התקשיתי להבין למה אנשים בוחרים להמיר את המפלט הבטוח, הקריר או החמים (בהתאם לנסיבות), של הבית, בפיסת חול מוכת חרקים וחשופה לתעתועי מזג האוויר. למה מוכרחים להחליף את הנוחות שבישיבה מול שולחן יציב ואכילת מנות מטופחות ומושקעות בכלים אמיתיים, בישיבה מאולתרת בתנוחת זן יפנית ובאוכל מעורבב בעפר או במחטי אורנים (טבעיים), מוגש בכלי קרטון ופלסטיק חד פעמיים.
גם אחרי שהסכמתי להודות שיש איזשהו קסם בהתנתקות מהחוקים הכתובים הכלולים בפרוטוקול של ארוחות מסודרות, והצטרפתי עם כולם לפיקניקים של שבת עם הזקנים והטף וכל-אחד-מביא-משהו, ידעתי שמקומי הטבעי הוא הרחק מזרימתו המרגיעה (או המעצבנת, איש איש וטעמו) של הטבע השקט.
אבל גם אם נותרתי עצמאית בדעותיי וסרבנית נפנופים מובהקת, פעם בשנה, עם פרוס חג ה"הבה נמנגלה וננפנפה" גם אני משנסת מתני ותורמת את תרומתי הצנועה לאומה. התרומה הזאת מתבצעת אמנם באיזור המוגן מאש, פחמים ועשן, אבל מסתכמת בערימת שפודים קטנים ויפים שזקוקים רק למגע קל של דקות ספורות עם אש גלויה או גריל חשמלי לוהט.
במקור הם לקוחים מהמטבח הדרום אסייתי, אבל במהלך השנים הולאמו (סילאן, שמן זית) ועברו מקצה שיפורים ושיפוצים נרחב במטבח שלי. היתרון הגדול הוא שאפשר להכין אותם מראש, אפילו בערב, להכניס לקופסה ולקחת לפיקניק למחרת. ילדים מתים עליהם ומבוגרים מחסלים בלי חשבון, אז תכינו הרבה – ראו הוזהרתם.

(צילום: ירון ברנר)
המרכיבים (לכ-30 שפודים):
1 ק"ג חזה עוף
למשרה:1 לימון סחוט
3 כפות סילאן תמרים
1/4 כוס שמן זית
2 כפיות חרדל
2 שיני שום
1 בצל גדול
2 כפות רסק עגבניות
1/4 כפית פלפל שחור
1/4 כפית מלח
אופן ההכנה: