אפשר לזרוק את הטלוויזיה

הבדיחות הצפויות של התסריט, הבחירות המשעממות של הקהל, הביצועים שלא הצליחו לתפוס את גדולת השירים וההתבטלות של האמנים בפני עריץ 2, הפכו את "מצעד השישים" למשדר מעייף ומיותר. גואל פינטו מבקש לעזוב את הצאן והברזל בשקט

לא צריך מטאפורה טובה יותר מאשר את הביצוע של ריטה לשיר המופלא "זמר נוגה", שזכה אתמול בתואר "שיר ה-60" של ערוץ 2, כדי לתאר את המשדר כולו: משעמם, מעייף, ומאוד מאוד מיותר. שעתיים וחצי של משדר בהנחיית ארז טל וקרן פלס, כשהם ישובים על כסאות, חנוטים בבגדי ערב, ומדקלמים תסריט לא מעניין, חסר מעוף, וכמו הביצוע של ריטה, מיותר.

 

האמת, אתם אשמים. אתם משעממים. לא אתם קברניטי ערוץ 2, או כל מי שעשה במלאכה אמש, אלא אתם, הצופים, הגולשים, המצביעים. ריטה ושלמה ארצי הם באמת הזמרים הטובים ביותר מבין כל הזמרים הנפלאים שגרמו לנו לבכות ולצחוק במהלך 60 שנות עצמאות? לא יכולתם לבחור מישהו משעממם וצפוי יותר? על יפה ירקוני שמעתם, על דקלון, על זוהר ארגוב, על חדוה עמרני, על אסתר עופרים, על עופרה חזה, על אריק אינשטיין ושלום חנוך?

 

ובאמת, נכמר הלב על שמוליק קראוס שסיפר שהלחין את "זמר נוגה", המוכר יותר כ"התשמע קולי", כשהיה בטראנס של יצירה, ושהעיד כי ג'וזי כץ ולהקת החלונות הגבוהים "היו פצצה" על הבמה. ולא נכמר הלב בגלל גופו שבגד, אלא בגלל שאמר "ריטה אני מקווה שתשירי יפה ואני אוהב אותך". הביצוע לא עמד בציפיות של היוצר המופלא, ואולי גם ריטה, כמוהו, אוהבת אותו, אבל את האנרגיות של השיר היא הפסידה לחלוטין.  

ריטה. הזכייה בתואר היא גולת הכותרת של הקריירה שלה?

 

בדיוק כמו שערוץ 2 הפסידו את האנרגיות שהיו יכולות להיות לערב מיוחד שכזה. וזה מפתיע, בעיקר כי ארז טל הוא איש, כך לפחות חשבנו, שאוהב טלוויזיה, שראה כמה פעמים בחייו ערוצי טלוויזיה מהעולם, וראה כיצד נראים ספיישלים טלוויזיוניים חגיגיים. לעזאזל, אפילו גמר "כוכב נולד" נראה הרבה יותר טוב.

 

גולת הכותרת

את האמת, כמה פעמים יצא לכם לשבת מול הטלוויזיה ולצרוח "סתמו ת'פה כבר", תפסיקו עם הבדיחות הלא מעניינות (כמה פעמים אפשר לחזור על המנטרה שפלס היא זמרת ולראשונה מנחה בטלוויזיה?) תפסיקו עם השאלות המביכות ("מתי הרגשת שהרגע הוא הרגע", שאלה שהופנתה לריטה); תפסיקו עם השטויות שאתם מוציאים מהפה (ולא, יהודית רביץ היא לא כמו נינט של פעם).

 

אבל בעיקר, מתי תפסיקו עם הביצועים המוזיקליים המביכים, שנועדו לרצות את כולם. הנה, שי גבסו המזוקן שר עם דקלון המהולל ביצוע עלוב ומתחנף ל"הפרח בגני" של זוהר ארגוב. ורגע, מי זאת שם על הבמה, הרוקיסטית עם הגיטרה ששואגת תוך שהיא מנסה לבצע את "מדינה קטנה", יחד עם להקת רוקפור? זו נינט? ומי אלה שמעיזים לרסק בביצוע כאילו-אפל, וכאילו-רוקיסטי, וכאילו אוטנטי את "ירושלים של זהב"?

 

האם לא זה היה הרגע שהבטחתם לא להוציא מילה כשהפקה ושידור של שעשועונים אינפנטילים תימשך אל הנצח, ולו רק שיעזבו את נכסי צאן הברזל הפופולאריים היחידים שעוד נותרו לנו כאן אחרי 60 שנה?

 

באיזשהוא שלב במהלך התוכנית, כשארז טל אמר שוב ושוב שהצופים יכולים להצטרף בשירה מהבית באמצעות השירונים שחולקו באותו יום, צחקה פלס ואמרה: "אפשר לזרוק את הטלוויזיה, למה צריך את זה", והיא צודקת. כי דבריה  המביכים של ריטה, שאמרה שהבחירה בה כזמרת הטובה ביותר בכל שנות המדינה היא "גולת הכותרת של הקריירה שלי", לא יימחקו.

 

כי כשזמרת גדולה כל כך, שהתרומה שלה לנוף המוזיקלי המקומי חשובה וראויה, מקטינה את עצמה בפני הפריץ, ערוץ 2, זה מעיד על כוחו ועל חולשתה. ואולי ראוי היה דווקא שריטה תודה על המחמאה בענווה מהולה בביקורת עצמית וחיצונית, והיתה מצטטת את מילותיה של רחל, בשיר שנבחר למקום הראשון: "אחרון ימי קרוב כבר אולי, כבר קרוב היום של דמעות פרידה". אפשר רק לקוות שעם השחתת המוח לבטלה שהתרחש אמש מול המסך, הסוף קרוב אולי.