מלך הקסטות

בסוף שנות השבעים ותחילת השמונים החלה הקסטה (קלטת, בעברית תקנית) תופסת תאוצה. אמני הזמר הים התיכוני היו כנראה המרוויחים הגדולים, אבל מגפת ההעתקות שמה סוף גם לחגיגה הזו. מה נשאר? להיט אחד של ניסים גרמה

בסוף שנות השבעים ותחילת שנות השמונים החלה בישראל מגפת הקסטות. אמנים רבים, שעד כה העם הרחב לא שמע עליהם, החלו לחלחל לבתים במהירות שיא, וצרכנים נהרו לשוק, לדוכנים ולחנויות כדי לרכוש את הגיבורה המוזיקלית החדשה - הקסטה.

זוהר ארגוב. מלך הקסטות האבסולוטי של שנות ה-80 (צילום: מיכאל קרמר)

 

אמני הזמר המזרחי והים תיכוני הרוויחו יותר מכולם והשתמשו בקסטות כצורת שיווק נפלאה למוזיקה החדשה שלהם - זו היתה הדרך היחידה להאזין למוזיקה הים תיכונית, שלא זכתה לעבור בשערי תחנות הרדיו. אבל עם ההצלחה הגיעה גם הנפילה. כמו שבימינו ההורדות ברשת מביאות את סופם של התקליטורים, הזיופים וההעתקים שמו קץ לייצור המאסיבי של הקסטות.

 

"אז לא היה אינטרנט ולא סלולאר, היו תקליטי ויניל שחורים וקסטות", נזכר המפיק והמארגן אשר ראובני שטיפח עשרות אמנים במהלך השנים. "אלו היו האמצעים. אגב, אני לא קורא למוזיקה הזו 'מזרחית', אלא מוזיקה ישראלית לכל דבר עם גוון ים-תיכוני. לאזרחים לא הייתה ברירה אלא לרוץ ולקנות את הקסטות. הם היו שומעים את המוזיקה הזו באירועים, בחתונות, בשמחות ובמועדונים, אבל לא קיבלו אותה בבית, ברדיו או בטלוויזיה, אז הקסטות היו המוצא שלהם.

 

"כל אחד אהב להסתובב עם הטייפ שלו, בבית או אפילו בים. לאט לאט זה חלחל יותר ויותר, יצאו עוד קסטות, עוד אמנים טובים ועוד שירים. הפעילות הגדולה של האמנים, אגב, לא הגיעה בעקבות הקסטות, הפעילות  תמיד הייתה קיימת והיא ממשיכה להתקיים.

 

"שיטת השיווק אז התבססה על מסות של מכירות, אבל אי אפשר היה להתגבר על הזיופים ואני ברחתי מהענף והחלטתי להפוך לאמרגן. אמרתי לעצמי שזמר אי אפשר לזייף. ראיתי את הזיופים הרבים של הקסטות וראיתי את המשטרה שאומרת בתגובה: 'אז מה אתה רוצה שנעשה? עדיף שימכרו סמים'? אגב, היום, שיטה כזו של מכירות לא הייתה עובדת. אין מה לעשות, המדיה השתנתה".