חנות המגבלות הבלתי אפשריות

אם אתם פריקים של חנויות אוכל - "לה גרנד אפיסרי דה פריז" הוא המקום בשבילכם (אבל ממש לא בשביל חשבון הבנק שלכם). כנרת רוזנבלום גילתה שהביקור הופך להיות קשה באמת דווקא כשמחליטים לקנות משהו

לא צריך יותר מכמה גרגרי מלח רץ בשביל לתת טעם לכל מה שלא יהיה, אני יודעת. אבל בגרנד אפיסרי (La Grande Epicerie de Paris, 38 Rue de Sèvres) מוקדש דוכן שלם למלח, ויש בו מלח שמגיע מברטאן ועוד סוג מקמרג בדרום צרפת ואחרים שעשו את כל הדרך מההימלאיה, ובין גרגרי המלח שנמכרים שם יש לבנים כשלג, אפורים או אפילו שחורים כפחם, וטעמיהם שונים, ואריזותיהם מצוירות, ויש ביניהם אפילו גביש מלח ורוד שנמכר עם פומפייה קטנה. וכשאני רואה את כל הפתרונות האפשריים לבעיה הפשוטה של איזון חמיצות העגבנייה, או אז אני מרגישה את דגדוג הפוטנציאלים המיותרים בקצות האצבעות שלי. טוב לדעת שאפילו למלח יש הרבה יותר טעמים מאשר סתם מלוח.

 

הגרנד אפיסרי הענק, 3,000 מטרים של לוקסוס אכיל, הוא מעדנייה מבית בון מרשה. בון מרשה, מוסד פריזאי שקיים מ-1852, הוא בעצמו מעדנייה, גדולה הרבה יותר, של בגדים שהם ממתקים לעיניים ואיום קיומי על חשבון הבנק. אם בסופרמרקט הצרפתי הסטנדרטי אפשר לקנות בגדים (לא רעים בכלל, אגב) אז בון מרשה, מעין גאלרי לאפייט מעודכן ומעודן יותר של הגדה השמאלית, הפך את היוצרות והבוטיק המסחרר מוכר ללקוחותיו היוקרתיים גם אוכל.

 

ואיזה אוכל. אם למשל חשקה נפשכם בפסטה לצהריים, תוכלו לגשת לקיר הפסטות שמציע את כל הפסטות בעולם, ולצידן את כל הרטבים האפשריים, אבל אל תשכחו לעבור גם במקררים שבעומק החנות, כי שם יש כמה חבילות רביולי מצוינות עם מילויים מיוחדים, כמו חצילים או גבינת עזים ודבש, אלה שממולאים בביף בורגיניון הכי טובים, ועוד כמה רטבים. אחרי שהתלבטתם עשרים דקות במה לבחור, תתקלו בדרככם לקופה במעדנייה איטלקית שמוכרת פסטה טרייה, עגבניות מיובשות וארטישוקים מוחמצים וחריצים של פרמזן.

המוזיאון של האוכל. לה גרנד אפיסרי 

 

כמו תערוכה נושאית, הגרנד אפיסרי מחולק לדוכנים שכל אחד מהם מתרכז בדבר אחד בלבד: קפה. תה. דגני בוקר. מרמלדה. גבינות. בשר. פירות ים. בירה. חמאה. עוגיות. שוקולד. שמן זית. דגים (דוגמנים של טונה אדומה ויילו טייל במחירים של פי שניים-שלושה מהשוק). ריבות (גם כאלה שמגיעות עם תוויות שמסבירות לאיזו גבינה הן הכי מחמיאות). יין (שלושת אלפים מינים). מים (הכל כולל הכל כולל הבקבוק שמכריז על תכולתו באבני סווארובסקי נוצצות, שמחיריו נעים בין 25 לחמישים יורו, תלוי בדגם). האריזה היא לא הכל כאן, אבל היא המון.

 

כשנכנסים למקום הזה, למקומות כאלה, כתיירים, בלי שום כוונת רכישה, זה מהמם לרגע, ואז זה נעשה טריוויאלי. או קיי, המון אוכל, באריזות יפהפיות ובמחירים מופקעים. אפשר מקסימום להתפעל מצבעי הירקות, שמישהו כאילו חידד בפוטושופ, או לחשוב כמה ארוחות ערב משביעות אפשר היה להכין במחירו של שמן הזית בבקבוק הרבוע היוקרתי. אפשר גם לחשוב על ההבדלים בין השווקים כאן, שגם בהם אפשר למצוא מבחר עצום ואיכותי, אבל גם מגוון אנושי רחב יותר, ומשהו שהוא יותר דמוקרטי (לכאורה, גם השווקים יקרים, בוודאי לצריכה קבועה), ועל כוחם של השיווק ושל עיצוב המוצר.

 

הסל המייסר

ואפשר, כמו שקרה לי בהולפודס האמריקאית, בסניף של קולומבוס סירקל בניו יורק, לשקוע לכמה דקות בשרעפים ולחשוב, שאח, לו רק הייתי גרה כאן, ולו היה לי מטבח לבשל בו, וכלים להגיש בהם, וחברים להאכיל, אילו ארוחות אפשר היה להכין ממה שיש כאן.

 

אלא שעכשיו, בניגוד לפעם ההיא בהולפודס, יש לי מטבח בהישג יד וחברים לבשל להם ובכל זאת, מהביקור הראשון בגרנד אפיסרי יצאתי בידיים ריקות. לא הצלחתי להחליט מה לקנות. כל עוד אתה מסתובב כאורח במקום הזה, בלי סל, העיניים מתרפקות על כל הצבעים והחך יכול להתענג על כל הטעמים הפוטנציאליים, כמו במוזיאון; לא לוקחים הביתה את עבודות האמנות. אבל ברגע שבחרת ליטול בידיך סל – ואני חלילה לא מדברת על עגלה – הסיור הופך להיות מייסר. עכשיו יש לבחור וגם לשלם את המחיר על הבחירות שלך. חוויית האפשרויות הבלתי מוגבלות הופכת לחוויית המגבלות הבלתי אפשריות. כי אין לנו כסף לכל זה, ואין לנו מקום בבטן בשביל זה, ובטח שהעורקים שלנו לא זקוקים לכולסטרול שממתין בכל הגבינות המצוינות האלה. וגם אם כבר לקחתי שלוש, יש כאן בטח עוד שלוש מאות שאת טעמן אני מפסידה ברגע זה ממש.

 

ולמרות זאת, ואם כבר לוקחים סל, בגרנד אפיסרי כרטיס האשראי הממוצע עוד שווה משהו. אפשר לקנות גבינות בעשרים יורו (מחירן הסטנדרטי של שלוש-ארבע חתיכות גבינה טובות בכל גבינרייה, גם בשוק של הבסטיליה, למשל), יין בעשר, ושתי חבילות של רביולי בחמישה. טוב, עוד אחת ודי, כדי שיהיה מספיק לכולם וכדי לטעום מכל המילויים. וגם רטבים. כמה. ועוד שוקולד, שום דבר מהודר מדי, חפיסה בחמישה, של 85 אחוז ושל מישל קלואיזל, ושתיים קטנות, באריזה שחורה שנקראת "אינסוף" שעוטפת שוקולד של 99 אחוז קקאו, כי צריך פעם לטעום. והנשיקות הקטנות הלבנבנות האלה, 2.5 יורו בסך הכל, והיין בפחית, לשתות לבד בעת הצורך, גימיק חמוד בעוד 2.5 יורו, לא יותר. בקופה הופתענו לגלות שלא עברנו את המאה.

 

רוב הדברים היו באמת יוצאי דופן באיכותם, מיעוטם היו בעיקר יפים. ואפרופו מאה, מתברר שיש כזה דבר יותר מדי אחוזי קקאו. שוקולד האינסוף של קלואיזל הוא מר ובוצי ונדבק לשיניים. בכל זאת, נראה לי שכדאי לבדוק איך הוא עם קפה.