היררכיה של בושה: אלוהים, גבר, אשה

האם הבושה טבעית לאדם? הבושה היא מנגנון של פיקוח חברתי שהיה במהלך ההיסטוריה למנגנון דיכוי המפקח בעיקר על המיניות והגוף של הנשים. אולי ראוי לדכא את הבושה עצמה? מחקר מגלה שקשה למצוא חברות חסרות בושה

חוף הים נמצא במרחק חצי שעה הליכה מהקיבוץ שלנו. הלכנו לאורך החוף וספרנו שלוש גבעות. אחרי הגבעה השלישית, מגיעים לחוף מעט מפרצי. היום, החוף הזה הוא חוף של משפחות עם ארבע על ארבע, אבל, פעם, ראינו שם משפחות של אנשים עירומים. שאלתי אחד מהם מה רע לו בבגד ים, והוא גיחך. הוא צעק לעבר אשתו שיש כאן אחד שלא יודע מהחיים שלו. אחר כך, פניו הרצינו והוא דיבר על ערכים של חופש וטבעיות. "בסדר", אמרתי, "אבל אתה לא מתבייש שרואים לך?" האשה מאחור פרצה בצחוק חביב. בקושי הצלחתי להאמין שהם קיימים.

 

כעבור שנים נתתי טרמפ לסטודנטית, והתברר שהיא דוגמנית עירום בקורסים לציור. מילה פה ומילה שם על איך זה התחיל, אם מצבה כלכלי קשה עד כדי כך, וגם היא גיחכה. העירום אצלה הוא מהבית, עם שרשים על החוף שמאחורי הגבעה השלישית. "את לא מתביישת שרואים לך?", נשארתי עם אותה שאלה ילדותית, ופעם נוספת קיבלתי הרצאה על ערכים של חופש וטבעיות.

 

"ממה אני צריכה להתבייש?" סיכמה את דבריה רגע לפני שירדה מהאוטו.

 

הבושה מפקחת על המיניות

"הבושה היא מנגנון של פיקוח חברתי", טוענת נלי שטיין, שכתבה דוקטורט בנושא של ניהול בושה וכעס בקרב התנהגויות מיניות וזוגיות של בני נוער. "כולנו גדלנו על סיפור גן העדן. הבושה הנלווית לעירום היא סוג של פיקוח חברתי, השומר עלינו להתמיד בתוואי החברתי המסורתי ".

 

הטיעון נשמע יפה. הבעיה היא שמנגנון פיקוח יכול להיות גם מנגנון של דיכוי. "התפישה הנשית גורסת", ממשיכה שטיין, "שמרגע שהתגלתה הבושה, בסיפור על התפוח, נוצרה היררכיה על פיה האל מעל, האדם (הגבר) מתחתיו, ואילו האשה בתחתית. היררכיה זו מלווה אותנו עד היום, אם כי היא הולכת ומשתנה. ניתן לראות, אם כן, שהערכים הציבוריים, הפטריארכליים, חודרים גם למרחב האינטימי ביותר. הבושה החברתית נהפכה לרגש שמשמעותו המרכזית היא פעולה של דיכוי. הבושה פועלת לשמירת הגבולות של המרחב החברתי, ובכלל זה על המיניות ועל גופן של נשים בפרט. אין פלא שפרויד טען שהבושה הא רגש נחות שמתאים רק לילדים, לפראים ולנשים. התפישה הקרטזיאנית דגלה בעליונות הראש ושל הנפש מול נחיתותו של הגוף והגשמיות ככלל. הגברים זוהו עם הראש והשכל, ואילו הנשים עם הגוף המפריש, הטמא והמיני. החשש של החברה היה שהגוף ישתלט על הראש. הרצון לשלוט בגוף, בין היתר דרך מנגנון הבושה, נועד למנוע מצב של פאניקה מוסרית, מצב של כאוס חברתי בגלל שחרור בלמים".

 

"מה זה צריך להיות? אני יוצאת יותר גברית ממנו"

במסגרת המחקר שלה ראיינה שטיין בני נוער שהסיפורים האישיים של חלק מהם יכולים להמחיש את התיאוריה של הדיכוי. שטיין מדגימה: "אהבתה הראשונה של מאיה, תלמידת י"ב, היתה עם נער בגילה. היא הרגישה שהיא נבחרה על ידו, שהיא מיוחדת, שיש לה סיבה לקום בבוקר. בפעם הראשונה שהם התמזמזו, היתה לה תחושה שהיא רוצה יותר ממנו. 'מה זה צריך להיות?', חשבה לעצמה, 'מה משתנה פה? זה לא אמור להיות אחרת? אני יוצאת גברית יותר מהגבר שלי'. המחשבות האלו גרמו לה להתבייש. היא התביישה מהמקום של מה שהוא אולי חשב עליה. היא התביישה מאיך שהוא אולי שופט אותה. היתה למאיה תודעה של המבט המציץ של החברה. החברה מסווגת אותנו לנשי ולגברי, לעתים באופן הכי סטריאוטיפי שיש, ומאיה הפעילה על עצמה את המבט החברתי שאולי מאפיין גם את המבט של החבר. ההגדרות של מה שמובנה כנשי או כגברי, משפיעות על מה שנרגיש".

 

לדברי שטיין, "אם מאיה מחליטה להרגיע את תשוקתה, היא הולכת בכך אחרי הכוח הדכאני, בעוד שאם היא מחליטה להמשיך ולפעול כטוב בעיניה, היא מתריסה מולו. אם מאיה מחליטה שהיא חזקה מספיק לבטא את תשוקתה 'הגברית', היא יוצאת כנגד ציווים מסורתיים שעצבו במידה מסוימת את עולמה. זה אומר שהיא מוכנה להתמודד עם המבט הגברי של החבר שלה, כולל עם האפשרות שהוא יספר לחבר'ה והם יגנו אותה כי ההתנהגות שלה חוצה גבולות מגדריים".

טבעי או אמנותי? יצירה של ספנסר טוניק בפעולה (צילום: AFP)

 

 

אבל, כזכור, הבושה איננה רק מנגנון של דיכוי. "הבושה עוזרת לאיזון שלנו עם עצמנו ועם סביבתנו", טוענת שטיין, "הבושה היא רגש שמצביע על יכולת נפשית לשפוט את המציאות בצורה תקינה, הכוללת הבנה של הקודים החברתיים. פרויד עצמו טען שהמיניות הבריאה מבוססת על הקונפליקט הנצחי בו תמיד נרצה יותר ונצטרך להיאבק עם הדחף והרצון לעוד. הבושה היא חלק ממנגנון השליטה על הקונפליקט הנצחי הזה".

 

האם שבטים עירומים אינם חשים בבושה?

מנגנון של פיקוח חברתי, ככל שהוא חשוב ותורם, נוטה לפעמים להפוך למנגנון של דיכוי. זה יכול לקרות למנגנונים הטובים ביותר. האם ראוי אם כן לצמצם את הבושה ככל האפשר במטרה לדכא מנגנון עם פוטנציאל של דיכוי חברתי? השאלה היא בעצם עד כמה ניתן לחיות בחברה חסרת בושה. האם שבטים עירומים אינם חשים בבושה?

 

הבושה מתקשרת למושג של פרטיות. מי שאינם מודעים לפרטיותם, כמו אדם וחווה, או להבדיל, ילדים קטנים, אינם יודעים בושה מהי. האם יש, או היו, חברות שלא היתה בהם פרטיות? איזו פרטיות יכולה להיות לאנשים שגרים בסככות בלי קירות חיצוניים ומחיצות פנימיות?

 

לפי אלאן וסטין שחקר את מקורותיה של הפרטיות, בני טיקופיה ( Tikopia) מחפשים להיות תמיד עם מישהו. הם נהנים לישון בצפיפות לצד ילדיהם, הוריהם, אחיותיהם ואחיותיהם, ללא הבחנה מינית ודורית. הם מפתחים את האישיות שלהם בתוך החברה, ולכן נראה שהם לא צריכים פרטיות משלהם ושאין להם ממה להתבייש. ולבני סמואה, כותבת מרגרט מיד, "אין פרטיות ואין רגש של בושה".

 

אבל הממצאים האלה אינם מתיישבים עם מחקר אחר שבדק את ההתנהגות המינית ב-190 חברות פרימיטיביות ומצא שברובן המוחלט, אם לא בכולן, הבושה חיה ונושמת. בכל החברות, האנשים מחפשים לעצמם פרטיות ואינטימיות.

 

ניתן להסיק מכך שאי אפשר לקיים חברה ללא הרגש של הבושה. אבל אפשר להגיע גם למסקנה אחרת – הבושה היא לאו דווקא צורך חברתי אלא גם, ואולי בעיקר, צורך טבעי.

 

ואם אני צודק, נראה שדווקא הנודיסטים, אלה שמתיימרים להיות "טבעיים" (נטוריסטים, כפי שהם נקראים בין השאר), דוגלים בחופש שאינו טבעי לאדם.