זאת שהשקיעה: שברולט קפטיבה

בלי להעליב אנשים מסוימים, או בעצם את כולם, אני חושב שהיא היתה מדהימה. כל כך מדהימה שלפעמים, בזווית של המראה, ראיתי שההאמר מקנא קצת

בשעת צהריים אופטימית של יום חמישי קיבלתי את מפתחות ההונדהCR-V - ספק אוטו שטח, ספק אוטו משפחתי, ספק אוטו בכלל. כנצר לאצולת פרדס כץ הבנתי שדפקו אותי; זה קרה אחרי ניסיונות אינסופיים להאיץ את הרכב, שכמובן לא צלחו. הורדתי הנדברקס, בדקתי את כל הכפתורים מסביב ותהיתי איך מתקשרים למרכז התמיכה של הונדה. אחר כך מצאתי את ההסבר הפשוט: באוטו כל כך מודרני, התאוצה פועלת כנראה על הוראות קוליות. אז התחננתי "סע כבר", "תעקוף כבר" ו"לך תזדיין", אבל כל המאמצים עלו בתוהו.

 

לא יודע איך, או יותר נכון מתי, הגעתי למדבר. כשזה סופסוף קרה, הדוקטורים הלל פוסק וגידי פרדר עברו רכב־רכב והחליטו מי לשטח ומי לא. לאחר בדיקות גובה גחון, הרכב חומרי הפגוש ועוד שרבובי משפטים על נעילות דיפרנציאל, זוויות גישה ונטישה ומשהו על קפיצים, המומחים ציוו להשאיר את ההונדה בחניה. גם את השברולט קפטיבה השאירו, אבל בשלב ההוא לא היה לי אכפת.

 

כן, אפסו סיכויי לנהוג. תור של ילדים מלאי ריר שחיכו לעלות לשאר המכוניות הבהיר לי סופית שמקומי אי שם במושב האחורי של רכב כלשהו, שלא לומר בתא המטען. האמת? אולי זאת היתה האופציה העדיפה, כי שוב הבנתי שדפקו אותי; זה קרה אחרי שהצטרפתי לד"ר פוסק בריינג' רובר הפרטי שלו. בהתחלה עוד שקעתי בחלום שבו אני תלמה, ויחד עם לואיז והריינג' רובר אנחנו קורעים את המדבר לעבר השקיעה. אבל עם המזל שלי, אחרי שתי דקות הגענו לתחנת דלק עם ריינג' רובר נכה. בעצם אני מגזים: מת.

 

שוב התכנסו המומחים, ובהחלפת דיאגנוזות חדשות בנוסח "השוויסט הימני של השיזמפרי" החליטו לגשת לניתוח. אני לא יודע איך זה אצל האחרים, אבל אצלי זה נורא פשוט: אם יש בעיה ואני בסביבה, הבעיה תישאר. אז הסתלקתי. יותר נכון, רצתי לביקור זריז בשירותים של תחנת הדלק. שם, מנותק מהמתרחש, יושב על האסלה ובוחן את רגל שמאל שקופצת קלות, הירהרתי במצבי והסקתי שהוא גרוע. כשרצתי החוצה היתה לי רק תקווה אחת: שיחכו לי. אבל לא. מרחוק ראיתי שיירת ג'יפים נוסעת, וראש קטן מציץ מתוך הצוהר של ההאמר וצועק משהו כמו "חמור, איפה היית?".

 

בחניה עמד עומר הצלם. היה לו מפתח ביד, ולידו עמדה השברולט קפטיבה. לא שאלתי איך היא הגיעה לשם ומתי; קפצתי פנימה, צרחתי על הצלם שיעלה כבר, סחטתי את הגז ופתחתי במרדף אחרי השיירה המתרחקת. אם אני לא טועה, היה שם גם פסקול של קללות בנוסח פרדס כץ. כאילו, מה יכולתי לעשות עם אוטו כזה? למרות דברי הניחומים - של הצלם, זה לא שמישהו מהחבר'ה השתין לכיוון שלי - שוב היה ברור שאמא קונה לי אדידוס בשוק ומנסה לשכנע אותי שזה אדידס אוריגינל.

 

סיכום ביניים:

הרכב: שברולט קפטיבה בצבע זהב.

במושב לידי: צלם.

תפקידי בכוח: עוזר צלם (תעצור, תאט, סע במקביל, חכה, תמשיך).

המטרה: פיתוח פצצה מלוכלכת לפיגוע המוני בשאר החבר'ה.

נגד: שברולט.

בעד: כל היתר.

 

בואכה נחל צינים - זה האח הקטן והחולה נפש של נחל צין - התחילו המכשולים, המהמורות והאבנים. הקפטיבה, שנשארה אדישה לנוכח המילים הקשות שאמרתי לה ועליה, עברה עוד מכשול ועוד מהמורה. ואז, אם אני זוכר נכון, חייכתי קצת. בהתחלה חשבתי שזאת סתם עווית שמרמזת על גרורות הסרטן שאני חושד שיש לי כבר כמה שנים, אבל מהר מאוד שמעתי צחוק שהתברר כשלי. מצטער, פשוט לא זיהיתי אותו אחרי יומיים של עצבים. הקפטיבה מצידה קפצה, דילגה, השתחלה בנקיקים צרים וביקשה עוד.

 

בלי להעליב אנשים מסוימים, או בעצם את כולם, אני חושב שהיא היתה מדהימה. כל כך מדהימה שלפעמים, בזווית של המראה, ראיתי שההאמר מקנא קצת. הוא אמנם ידע שהוא הכי טוב בשכונה, אבל מה זה שווה כשכולם יורדים עליך שאתה אמריקאי שמן, חתיכת נגמ"ש או סתם גוש פלסטיק. זה עוד יותר פוגע כשאתה יודע שהם צודקים. כל זה בזמן שהקפטיבה, שעד לפני דקה נחשבה למקרה אבוד, מתלוצצת עם סלעים כאילו כלום. בקטעים מסוימים, מרוב רצון להרשים, היא אפילו נעמדה על קצות הגלגלים כדי לא להיתקע עם הבטן. וכשמכונית מכניסה את הבטן רק בשבילך, אתה כבר יודע שזאת אהבה.

 

במבט לאחור, המתנה הכי יפה שסיפקה לי הקפטיבה היתה כפתור האוטומט "ירידה במורד", שנועד להפוך כל אחד לנהג שטח. זה בדיוק כמו שריינג' רובר ישנה אמורה להפוך כל אחד לאריסטוקרט, רק בהבדל אחד קטן: הנהג שלקח קפטיבה מהיבואן ירד לשטח, והאריסטוקרט שהביא ריינג' רובר מהבית לא.

 

סיכום בכלל:

הרכב: ג'יפ קפטיבה מבית שברולט.

תפקידי בכוח: בוחן רכב.

במושב לידי: צלם מלווה.

המטרה: הבאנו שלום עליכם.

בעד: כפתור הירידה.

נגד: מי שנגד קפטיבה.

 

הונדה CR-V אקזקיוטיב, 271 אלף שקל;  שברולט קפטיבה דיזל, החל מ־212,400 שקל.