מונית ספיישל

האלבום החדש של "דת' קאב פור קיוטי" מחזק את מעמדה כמלכה העיקרית של האינדי רוק האמריקאי. גיא חג'ג' שוחח עם הגיטריסט על נסיונו כמפיק ועל התחושה האפלולית של השירים

קשה עד בלתי אפשרי להתייחס ללהקה האמריקאית "דת קאב פור קיוטי" (Death Cab For Cutie), מבלי לומר קודם כמה מילים על הסדרה "The OC". כוכבהּ של אותה סבוניית נעורים, שניצנץ בשמי הטלוויזיה האמריקאים (וגם הישראלים), דעך כבר לפני שנתיים, כשדמות ראשית מצאה את מותה ובעקבותיה גם הרייטינג.

 

אבל ההשפעה התרבותית של הסדרה נותרה בזכות הדמות של סת' כהן, נער דחוי אך שנון להחריד שהגדיר את עצמו תמיד דרך התרבות הפופולרית שאותה צרך: הקומיקס, הספרים, הסרטים, ומעל לכל המוזיקה. סת' היה הלב הפועם של הסדרה, ופסקולהּ עוצב סביב האינדי-רוק שהתגורר אצלו באייפוד. הצלחת הסדרה הביאה לכך שהלהקות ששולבו בפסקול הפכו בין לילה מהצלחות שוליות לנערצות על מיליוני בני נוער אמריקאים: בראשן ספוּן, ברייט אייז ודת' קאב פור קיוטי, ששיריה הפכו לפסקול אלטרנטיבי של דור.

 

דת' קאב לא חיכתה לסת' כהן כדי להתחיל לפעול. עד שנת עלייתה של הסדרה לאוויר, 2003, היא הוציאה כבר ארבעה אלבומים מצוינים וצברה קהל אדוק, שהלך וגדל עם כל אלבום וסיבוב הופעות. חודשיים אחרי שסדרת הטלווזיה התפוצצה בלב המיינסטרים האמריקאי, הוציאה הלהקה את "Transatlanticism", שעד היום נחשב לאלבומה הטוב ביותר. כך הפכה מעוד להקה אלטרנטיבית למלכה העיקרית של האינדי רוק האמריקאי בן זמננו.

דת' קאב (וואלה שני מימין). להקה מנוסה וכובשת לבבות

 

ב-2005 הוחתמה בחברת הענק אטלנטיק והוציאה את "Plans". עכשיו יוצא אלבומה החדש, "Narrow Stairs", שמסתמן כאלבומה הטוב ביותר מזה שנים, אפילו יותר מ-"Transatlanticism". לא סתם הכתיר המגזין "American Songwriter" את הלהקה בתור "הלהקה המודרנית החשובה ביותר באמריקה".

 

אולי אפשר להתווכח על התואר, אבל מדובר בלהקה מנוסה ומצוינת, שכובשת בקלות לבבות של מאזינים, מגיל 12 ועד 45. הסולן בן גיבארד הוא כותב מחונן, שיודע לזקק חוויות מטאפיזיות ומופשטות מתוך הסיטואציות הקטנות והיומיומיות ביותר ולפרוט על נימי הנפש של כל אדם דובר אנגלית שאוזניו בראשו.

 

ההרכב הבסיסי של גיטרות-באס-תופים - אחרי הכל, הלהקה מגיעה מסיאטל - לא הולך בדרכים המובנות מאליהן של הפאנק רוק. מה שמעדן ומעמיק את הסאונד שלו הוא הפסנתר המזדמן והחזון המוזיקלי של כריס וואלה, גיטריסט הלהקה והמפיק שלה.

 

בשנים האחרונות הפך וואלה (שמודע למשמעות שמו בסלנג הישראלי) למפיק מבוקש, והיה אחראי גם לאלבומים מצוינים של "נאדה סרף", "הדצמבריסטס" והצמד טיגן ושרה. "בשלושת או ארבעת האלבומים הראשונים שלנו, ניסיתי להיות מפיק, אבל לא ממש הבנתי איך לחלק הוראות", מספר וואלה מלאס וגאס, שם פתחה הלהקה את סיבוב ההופעות החדש שלה, "עכשיו אני ממש חזק בעניין הזה. אני מרגיש שאני יודע מה אני עושה וקל לי יותר לתפוס פיקוד באולפן".

דת' קאב מנסים לצאת. באלבום החדש התחושה היא שהמצב קשה וזהו

 

בעקבות הביטחון המחודש של וואלה, החלה הלהקה בתהליך עבודה חדש: לראשונה היא הקליטה את כל שירי האלבום בהקלטה חיה באולפן, ולא בדרך המקובלת, שבה כל נגן מקליט את תפקידיו בנפרד. "זה כיף! אף פעם לא הקלטנו ככה", מספר וואלה וההתרגשות עדיין מרטיטה את קולו, "אני חושב שבעבודה על 'Plans' השקעתי יותר שעות עבודה, אבל פחות שעות עם חבריי ללהקה. כמעט בכל דקת אולפן שהשקענו באלבום החדש היינו ארבעתנו יחד באולפן". התוצאה, כמו גם החזרה להקלטה אנלוגית, היא אלבום חי ומחוספס יותר. זה מורגש ביתר שאת בסינגל המוביל "I Will Possess Your Heart", שמונה וחצי דקות מרתקות ומהפנטות, שמחציתן ג'אם חי באולפן.

 

השינויים בדרך העבודה וההקלה בחיים שאחרי "Plans", עם כל הלחצים שבאו במעבר לחברה גדולה, איפשרו לדת' קאב להרחיב את המנעד שלה, להעז יותר כלהקה. הג'אם הארוך, ההתפתחות ההדרגתית של "Bixby Canyon Bridge" הפותח והטאבלה ההודית שב-"Pity And Fear", כל אלה חדשים בתפריט. לצדם אפשר למצוא שירי רוק מעולים כמו "Cath", "No Sunlight" ו-"Long Division".

 

הצמד החמוץ-מתוק "Grapevine Fires" ו-"Your New Twin Sized Bed" הם סמים ממכרים ואיכותיים לחובבי אינדי רוק, מהסוג שהביא את הלהקה לפסקולי סדרות הנוער מלכתחילה. ויש גם שירים מרגשים באמת כמו "Talking Bird" ו-"The Ice Is Getting Thinner", כאלה שגורמים למעריצי דת' קאב להרים עיניים מזוגגות אל בן גיבארד ולהכתיר אותו כאמן של תיאור מערכות יחסים בהיי-דפנישן. ב-"Narrow Stairs" יש רק שירים נהדרים, ובכל זאת נשארתי עם תחושה כבדה בבטן. עם אפלולית.

 

השירים ב-"Narrow Stairs" מצטברים לתחושה מעט אפלה יותר. יש לכך סיבה ישירה?

 

וואלה: "אני לא יודע. הטון השתנה, אבל זה לא משהו דרמטי. בן (גיבארד) הוא אותו הבחור שהיה כשהקלטנו את האלבומים הקודמים, כך שקשה למפות את המגמה העגומה והאפלה של השירים לפי מה שקורה בחייו. האלבום הזה פשוט ריאליסטי יותר. השירים חשופים יותר מאשר ב-'Plans'. באלבום ההוא התחושה הייתה 'טוב, המצב קשה ומחורבן, אבל יש לנו עוד משהו לצפות לו'. באלבום הזה התחושה היא 'בעצם, המצב קשה וזהו'."

 

מצבים קשים נוטים להעניק לוואלה השראה. בשנה שעברה הוציא אלבום

 סולו, "Field Manual", ובו טקסטים פוליטיים במובהק נגד הממשל הנוכחי והמלחמה בעיראק. הדיסק הקשיח שהכיל את ההקלטות עוכב על ידי השלטונות בגבול הקנדי-אמריקאי, ונציגיו של וואלה העלו את ההשערה שיש לכך קשר לתוכן האלבום.

 

כך או כך, וואלה שמח לחזור לחיק להקתו. "מיד אחרי שסיימתי את אלבום הסולו התחלתי לעבוד על האלבום של דת' קאב, וזה היה מצוין. שמחתי להיות שוב חלק מהלהקה. זה העניין באלבומי סולו, אפילו אם השירים והתהליך מלהיבים אותך, זה יכול להיות עגום ומונוטוני".

 

כשאתה עובד עם הלהקה, לא חסרה לך הדרישה שיעשו הכל כמו שאתה רוצה, כפי שאפשר באלבום סולו?

 

(צוחק) "למזלי, התפקיד שלי בלהקה מאפשר לי לעשות את זה בכל מקרה בהקלטות. אבל זו לא דיקטטורה. אמנם אני נותן לאנשים פקודות, אבל אם הם לא אוהבים את ההצעות שלי, הם מסרבים".