אני שונא חתונות. החליפה היחידה בארוני, החליפה השחורה, המיטלטלת באפילת הארון כמו רוח מת שנתקעה בין המצרים, מזכירה לי זאת כל פעם מחדש. אני נראה בה כמו מיליון דולר, אבל בשטרות של מונופול. אם היה מתגלה כמה שילמתי בשבילה, במבצע המצחיק ההוא, שם, באחד ממחסני העודפים, היה השומר באולם מגלגל אותי מכל המדרגות.
מכנסיים שחורים, ז'קט שחור, ובתוך המכנסיים, מתחת לז'קט, חולצה שחורה. את החולצה הזו אני לובש לכל חתונה, ולא מכבס בין החתונות. זה לא שאני גבר לא נקי, דווקא כן, אפילו בסטנדרט הנשי, אלא שאם אכבס אותה אצטרך גם לגהץ אותה – וזה באמת בלתי נסבל. 300 שקל צ'ק? – הולך. אפילו אלף. אבל לגהץ חולצה? זה כבר מוגזם. החיים קצרים מדי בשביל זה.
אני רואה אתכם כבר מעקמים את האף, אבל זה לא גרוע כמו שזה נשמע. ראשית, אני מוזמן לחתונה בערך פעם בשנתיים, ומופיע רק לאחת מתוך שלוש או ארבע הזמנות. אם תכפילו ותחלקו נכון תגלו שאני יכול להעביר את חתונות הגלגול הזה עם אותה חולצה, לא מכובסת, וסיכויים טובים לצאת מזה נקי. יתרה מזאת, כשאני מגיע לחתונה אני מדוד ושקול בכל תנועה, בכל מחווה, בכל לחיצת יד.
אני גם מאוד אוהב לרקוד, אבל התנועה הלא מתואמת בעליל של טלפיי הארוכים איננה מראה אסתטי במיוחד, שלא לומר בלתי-בטיחותי. תוסיפו לזה את הנטייה שלי להזיע עם כל תנודת אקראי של הגוף - ומה שנסבל בקושי כשאני משחק פינג פונג, ממש לא נסבל כאן – והרי לכם מבנה שעדיף שיזוז כמה שפחות. לכן, רבותי המוזמנים, חתן וכלה, נחסוך מכם אי נעימויות וסיכונים מיותרים; אני - לא רוקד.
מרגע הכניסה לאולם ובמהלך הערב כולו אני חומק ממפולות של פודרה (גוש כזה עומד להינתק בכל רגע מפניה העצבניות של החותנת), מדבקות של ליפסטיק, וילדים מרוחים בעוגות שוקולד. אפילו בכניסה אני מצליח להימנע מאלומת התותח- מצלמה (אור=חום=זיעה), משלשל את המעטפה במהירות לתיבת הצ'קים (יכסו או לא יכסו את ההוצאות?) וניתז לי לפינת מבטחים.
כך אני מאריך את חיי המדף של חולצתי, אבל לא בלי מחיר: פעולות-מנע אלה מקרבות אותי קרבה מסוכנת לתואר של עוכר-שמחות (בכל חתונה יש לפחות אחד או שניים מדוכאים כאלה). אז אני צריך להיזהר ולגייס את מלוא עתודות החביבוּת שלי. אני מתיישב איפוא אל השולחן, אבל השולחן מתרוקן אל הרחבה: כולם קמו לרקוד.
איך אפשר ליהנות ככה? מלכתחילה כל העסק הזה לא מתוזמן נכון: עכשיו - כניסה; עכשיו – חתן וכלה; עכשיו – לאכול; עכשיו - לשמוח ולרקוד; עכשיו ללכת הביתה. מחר - צריך לעבוד. וכל זה אמור להידחס לשעתיים-שלוש? משהו פה מרגיש מאוד לא נכון.
דכדוך קל מתחיל לנבוט בתוכי ומתערבב בהשפעה הנעימה של היין. המחשבות מתחילות להתערפל, לנדוד, אלפי שנים לאחור, לפני היות החתונה עסק, לפני שעורכי דין ערכו הסכמים של לפני חתונה, לפני שהומצא אזיק הזהב הקרוי "טבעת" ההופך אותך לרכוש, לקניין, ברגע אחד. לפני שלאהבה היה בכלל שם, מילה, כי היא שרתה בכל ואפפה את הכל והיתה בלתי מובחנת. לפני שאלוהי ההפרדה והפיצול, אלוהי ההבחנה והדיבור, הניף את חרבו על רקמת הנפשות העדינה של בני האדם, כשאת סעודת החתונה צדו הגברים במעבה היער עוד באותו יום, והנשים ערכוה לפנות ערב. אני רואה אותם, את ילדי הטבע, בעורם הבוהק לאור ירח, מכינים עצמם לטקס של שלושה ימים ולילות. אני רואה אותם רוקדים לקול התופים, הלמות לב היקום, המתמזג בהלמות ליבם, הממזג אותם לאחד. שלושה מחבריו של החתן מלווים את הכלה, שלוש מחברותיה מלוות את החתן. השבט עוטפם סביב. שלושת הגברים ירקדו סביב הכלה, יתחככו בה, ילטפו את כל גופה, ילהיטו אותה למול עיני החתן. היא לא שלך, יאמרו לו בכך. היא תהיה איתך, אך אינה שייכת לך. היא של הטבע, של העולם. מנגד, תלטפנה הנשים את החתן בריקוד מכושף. לקראת השיא יפגישו ביניהם ויתערבבו אף הם אלה באלה, כל השבט איתם.
אני נסחף איתם, מומס לתוכם, מותך ונמזג ונשכח בין גופיהם, כשפתאום – נופלת עלינו השמש. אני פותח את עיניי, מוכה סנוורים: הצלם עם התותח מהכניסה תפש אותי על חם. המבט המסונוור וההמום שלי מונצח רשמית, ואני נלכד מיד במשבצת עוכר השמחות שכה נזהרתי ממנה: הנציג החגיגי, לבוש השחורים, מטעם לשכת השטן.
עייף ומרוקן אני ממתין עד שהאולם מתרוקן, לפחות יהיה לי איזה רגע אחד של חיבוק שקט עם הזוג, שאוכל למסור להם את ברכתי, הם יזדקקו לה.
וחומק לאפילה הלילית.
בבית אסיר את החליפה ואתלה בארון. את החולצה אניח על הכורסה, שתתאוורר. אשאר בתחתונים ובגופיית הסבא הלבנים שלי, אתיישב על הכורסה ממול ואדליק סיגריה. איזה שקט פתאום. אני נזכר במשפט: "כל צליל חייב להסתיים בדממה, אך הדממה לא תסתיים לעולם". אני והחולצה מביטים בשתיקה זה בזו כבמין אחווה של שורדים. אחרי כל השנים האלה, ועדיין לבד.
תגידי, אני לוחש לה, אם אי פעם תצוד אותי היד ההיא, ישיג אותי אותו כדור תועה, אם... אתחתן, האם תהיי איתי? האם תיצמדי אלי בליל הייסורים הגדול של הפודרות והשפתונים, של ציפורניים חדות ולא זהירות, כשאני ואת חשופים בלב הסערה? האם תספגי את זיעתי בקרב אחרונים זה, טרם כניעה, תגני עלי?
אתה אחד ויחיד בשבילי, היא עונה לי ברכות של משי, אתה יודע זאת. אלך איתך עד הסוף, רק תבטיח לי דבר אחד...
מה, יקירה?
בלי מוזיקה מזרחית!
האימייל של שמעון