אמא שלי ידעה לנצל את הדעות הקדומות לטובתה. אומרים שנשים חלשות ולכן נוטות לוותר, אז אמא שלי הראתה לקיבוץ מה זה להיות באמת חלשה ודווקא בגלל זה להשיג את כל מה שהיא רוצה.
היא לא הלכה לישיבות מזכירות והיא לא דיברה באסיפות. היא גרמה לאחרים לדבר בשמה. היא חיכתה עד המחלה הבאה שלה, אחת מאלו שמחייבות לשכב במיטה בהוראת הרופא, משפעת ועד אבנים בכיס המרה, ואז היא דיברה בטלפון עם החברות שלה, שיצאו מיד בשליחותה להזעיק אל מיטת חוליה את מקבלי ההחלטות בקיבוץ ואת הדוברים הרהוטים באסיפה. אף אחד לא ניסה להתווכח. החברות של אמא נתנו להם להבין שהסיבה דחופה, ושחוץ מזה אמא יכולה להבריא רק אם הם יבואו מיד. אבא נשאר לשבת על הדשא בחוץ, כי אמא אמרה לו שישאיר לה לדבר בשם המשפחה, אבל הוא לא יצא אל הדשא לפני שאמא שלחה אותו להכין לאורחים כוס תה עם עוגיות בצד.
אמא שלי התחילה לדבר בקול חלש, מלווה באנחות של כאב. היא פתחה ואמרה שהיא לא היתה מסוגלת להסתדר בלי החברות הטובות שלה. אחר כך היא הגבירה את קולה, אבל אנחות הכאב נשארו בינתיים. האורחים התרשמו מהאווירה של אשה שלא מסוגלת, במצב שלה, לדבר בשם עצמה. ואז, אמא שלי דיברה על המצב שלה. המצב של אמא היה לא טוב, לדעתה. שפעת יש לכולם, אבל לאמא היו גם אבנים בכיס המרה עד שהוציאו לה את האבנים והמצב שלה עבר להיות משהו לא טוב אחר. אחר כך, אחרי שהאורחים הבינו, מכל זווית אפשרית, עד כמה אמא חלשה, היא יכלה לבקש מה שהיא רוצה. החברות הטובות של אמא נדהמו בכל פעם מחדש איך אמא עושה את זה. הן מתרוצצות כל היום, ואמא בסך הכל שוכבת מסכנה במיטה ובסוף משיגה הרבה יותר מהן. אמא הצליחה להציג את כל הנושאים הבוערים שלה, שהיו אגב תמיד בוערים, בצורה היעילה ביותר ובלי ללכת בעצמה לישיבות מזכירות, או לדבר בעצמה באסיפות.
אבל כמה נשים יש כמו אמא שלי? לא היתה חברה אחת בקיבוץ שהשיגה לעצמה ולבני משפחתה יותר ממנה, גם לא כאלו שנחשבו חזקות. אמא שלי היתה הכי חזקה בקיבוץ, כי היא ידעה לנצל את החולשה שלה.
אמא שלי לא היתה פמיניסטית. היא חיזקה במעשיה את הסטריאוטיפים שפוגעים בנשים. היא הצליחה בדרך שמנציחה את הקושי של נשים לנהל משא ומתן.
הקושי של נשים לעמוד על שלהן מאריך את נחיתותן החברתית. נשים רבות מסכימות לקיים יחסי מין רק משום שהן לא יודעות לייצג את מה שהן רוצות ומרגישות, ומאותה סיבה השכר הממוצע של הנשים נמוך מהשכר הממוצע של גברים.
הנשים סובלות ממה שמכונה בפסיכולוגיה "איום סטריאוטיפי". איום סטריאוטיפי נוצר כאשר תפישה סטריאוטיפית מאלצת אדם להתנהג על פי הסטריאוטיפ ולא על פי מה שנראה לו נכון, או על פי רצונו החופשי.
בפועל, מדובר בנבואה שמגשימה את עצמה. הסטריאוטיפים על נשים מציגים את האשה כחלשה, והאשה אכן מתנהגת כחלשה. אבל ייתכן שהאשה החלשה היא לא בדיוק חלשה, אלא בעיקר מאוימת על ידי הסטריאוטיפים ומתקשה שלא לממש אותם.
אבל איך אפשר לדעת שהיא חלשה בגלל הסטריאוטיפים? אולי היא באמת חלשה.
התפישה הסטריאוטיפית אומרת על שהשחורים באמריקה חכמים פחות מהלבנים, ואכן, השחורים משיגים בממוצע פחות נקודות במבחני אינטליגנציה. האם הם באמת פחות חכמים? מחקר שניסה לענות על השאלה מצא שאם נאמר לשחורים שהמבחן מודד את האינטליגנציה שלהם, הם באמת משיגים פחות נקודות בממוצע. אבל אם לא אומרים להם מהי מטרת המבחן – הם משיגים יותר נקודות וללא הבדל מהלבנים. האיום הסטריאוטיפי משפיע על השחורים לענות ברמה נמוכה יותר על השאלות של המבחן.
זאת גם השיטה שהנחתה את אונה גוסטפסון (Una Gustafsson) מאוניברסיטת לונד בשבדיה בעבודת הדוקטורט שלה. גוסטפסון בדקה את התופעה של נשים שמתקשות לנהל משא ומתן על גובה השכר שלהן, והיא התבססה, בין היתר, על סימולציה של משאי ומתן ריאליים בין 100 סטודנטים לכלכלה, נשים וגברים, שחלקם תיפקדו כבוסים וחלק כעובדיהם, או כמועמדים שמעוניינים להתקבל לעבודה. חילופי הדברים התנהלו בשני מצבים: 1. למחצית מהמשתתפים, משני צדי המשא ומתן, נאמר שהיכולת לנהל משא ומתן אינה ניתנת לבדיקה ומדידה. 2. למחצית האחרת נאמר שהיכולת הזו מדידה ושהיא נבדקת אצלם במהלך הסימולציה.
הממצאים משמעותיים. לא נמצאו הבדלים מגדריים בתוך הקבוצה ש"ידעה" שאי אפשר לבדוק יכולת כזו, וכן נמצאו הבדלים מובהקים בתוך הקבוצה ש"ידעה" שהיכולת שלהם עומדת לבדיקה. נשים מהקבוצה השנייה ביקשו בממוצע שכר נמוך ב-325 דולר מהשכר שביקשו הגברים מאותה קבוצה. הפער נמצא גדול יותר, באותה קבוצה, בהתייחס לשכר החודשי האידיאלי שביקשו נשים וגברים מחוץ לסימולציה. האידיאל הנשי נמצא נמוך מהאידיאל הגברי ב-1,000 דולר לחודש. לא נמצא, לעומת זאת, בקבוצה הראשונה, שום הבדל מגדרי לגבי השכר האידיאלי.
נשים שמנהלות משא ומתן על השכר שלהן חופשיות להציע כל דבר ולהסכים על כל דבר. "אף אחד לא עומד מאחוריהן עם אקדח", כמו שאמא שלי היתה אומרת. עמדות הפתיחה שלהן וההסכם שבסוף הם על דעתן המלאה. אבל, לפי הממצאים של גוסטאפסון, מדובר בהסכמה מאולצת, שמושפעת מהאיום הסטריאוטיפי.
האם כך קורה גם ביחסים בין נשים לגברים? האם אשה שמסכימה מרגישה תמיד חופשיה גם שלא להסכים? האם אשה מרגישה תמיד שהיא יכולה גם שלא להסכים, כשגבר שהיא רוצה בו, אפילו מאוד, מבקש להתקדם בקצב המהיר שלו ולא בקצב האיטי שלה?
ככל שהחיים הם משא ומתן על רקע האיום הסטריאוטיפי, הגבר מתחיל את החיים עם צעד אחד קדימה.