האסונות של נינה - מועקת הישראליות

None

זה קצת ביזארי, אבל ראיתי את הסרט, וכבר בהפסקה מאוד רציתי לדעת מה כתבו עליו כאן (אני משתדלת לא לקרוא ביקורות לפני שאני צופה). הייתי חייבת מפלט מהמועקה שהסרט הציף אותי בה כמעט מהתחלה. חייבת לומר למישהו כמה הסרט גרם לי אי שקט, טרדה, ועצבנות. וזו לא הבעיה שלי הפעם.

 

ניסיתי להבין מה כל כך מכעיס ומקומם אותי בסרט הזה, אותו כעס כמעט שחוויתי כשיצאתי משוּרוּ - את יתר סרטיו לא ראיתי בגלל טראומת שוּרוּ, אחד הסרטים המעצבנים שראיתי בקולנוע העברי ובכלל, עם דמות הסאדיסט של עזרא כהן, והמופרעת המזוכיסטית קרן מור - ועדיין החידה לא פתורה עבורי לגמרי, אבל יש לי כמה רעיונות.

 

הטקסט, סובל מאי אחידות ובחלקו מביך, שטיקי, ומנייריסטי. דירן לדעתי כבר אמר את זה, אבל חוץ ממה שאמר, עלי נמאסה לגמרי ההדגשה הדרמטית שבחזרה פעמיים על משפט. זה גם גנוב מקולנוע חו"לי. מוצה.

 

הטיפול של גביזון בקיצוניות, בטיפוסים שמוגדרים על הקצה, סובלים מחריגות או הפרעה כלשהי, הוא טיפול שסובל מהגזמה פראית, מה שתמיד גורר מבוכה, או כמעט תמיד כי המעשן במחלקה דווקא היה משעשע. אבל ענת וקסמן למשל, שחקנית מוכשרת, סבלה מהקצנה של דמות הנוירוטית התל אביבית, וגרמה לניכור ואפילו רתיעה.

 

וקסמן היא חוליה בנראטיב הדמויות של הקולנוע הישראלי, ובראשן דפנה רכטר שגנבה לה כמה וכמה תפקידים בשנים האחרונות. אותה דמות עצבנית, מתוחה, מנהלת יחסים מכוערים עם הגברים בחייה, יצאה מהאף. היא דמות שאנחנו מתעבים כי אין לה מורכבות או בלאנס, היא תמיד היסטרית, גם בזיונים שלה. הסצינה עם הנעלים המתחלפות ליד דלת האמא כשהבן הזנוח צופה בהן, היא סצינה וולגרית ומכעיסה, כמו עוד כמה וכמה סצינות, שיש בהן דריכה על ווליום ה"מופרעות" עד להצפה, ותחושת ניכור.

 

עוד דמות שסובלת משטיחות היא הילד כמובן. כבר אמרו את זה לפני בפורום, אבל זה כל כך לא אמין, שהילד שומר על פאסון כל כך חד מימדי מול כל האסונות בחייו. אגב, לדעתי האסונות בסרט הם שלו יותר מאשר של נינה. לא יתכן שאין לו שום הבעה חוץ מהעמידה הכפופה ועיני הפודל שלו. גם הטקסט שהושם בפיו סובל מנפיחות ואי אמינות חריגים. ככה לא מדבר ילד. בטח לא מנתח ככה את ההתפחות המקצועית של אמו, מעצבת האופנה. מה קרה, התסריטאי שינן כתבות מ"גלריה"?

 

גם הדמות של אלון א., שלטעמי עושה כאן את אחד התפקידים הכי גרועים שלו, לא מטופלת וקרטונית. מרוב שהבמאי רצה גבר רגיש ורומנטיקן דה לה שמאטע, יצאה לו דמות לחלוטין סיסית ודו מינית, וזה עובר בצורה כל כך חריפה, שמעוררת אי נוחות בשל ההתעלמות מהתוצאה הזו.

 

לגבי דב נבון , אין לי רצון יותר לראות אותו באותו תפקיד של תמהוני.

 

ובכל זאת, כמה נקודות אור.