לתפוס את הבלתי נתפס

אסמעיל קדארה, חתן פרס בוּקר ואביר מסדר האמנויות, מדבר בראיון אישי ויוצא דופן על תהליך הכתיבה, על מעשה האמנות תחת משטר דיקטטורי ועל הדור הבא

"הלילה שבו מת היורש היה ליל אימים. ברקים, רעמים וגשם עז – ומעבר להם השתוללו גם האימה, החרדות, השמועות והמזימות, ערפל סמיך של פחד וזוועה שתושביה של מדינה קטנה תחת שלטון רודני התרגלו לחיות בתוכו". זה יכול היה לקרות בכל מקום. זה קרה באלבניה. בשפה עיתונאית, אינפורמטיבית, מרוחקת ומצמיתה כותב הסופר האלבני איסמעיל קדארה את המותחן הפוליטי "היורש", המבוסס על מאורעות אמיתיים שהסעירו בסוף שנות השמונים של המאה הקודמת את טיראנה, בירת אלבניה, ארץ הולדתו.

 

קדארה, מהקולות המרכזיים שדחפו להפלת משטר האימים של אנבר הודג'ה, נכלל מזה שנים ברשימת המועמדים לפרס נובל לספרות. בשנת 2005 הפתיע כשזכה' מבין רשימת נפילים' בפרס בּוּקֶר-מאן היוקרתי. בשנה שבה התמודדו על הכבוד סופרים כמו פיליפ רוֹת, גינתר גראס, ג'ון אפדייק, דוריס לסינג, מרגרט אטווד, איאן מקיואן וגבריאל גארסיה מרקס, זכייתו של הסופר האלבני הגולה היתה ניצחון כפול.

  

כותרות העיתונים כינו אותו "הומרוס". ממושבו בפריז, אליה גלה עם נפילת המשטר הסטליניסטי באלבניה, קדארה הדף ניסיונות לקטלג אותו. גם בראיון ל-ynet, שנערך במסגרת פסטיבל הסופרים הבינלאומי במשכנות שאננים בירושלים, ברור באופן מובהק שקדארה מעדיף להישאר מחוץ למשבצת, תהא אשר תהא: סופר בלקני, סופר פוליטי, סופר גולה.

 

"כל ההגדרות האלה אינן הגיוניות", הוא אומר. "כל הסופרים באים ממדינה, מאזור, מיבשת, אבל עבודתם לא יכולה להצטמצם לזה. ארצי היתה קשה, מבודדת, דיקטטורית. אבל זהו מקום הולם לספרות, מקום שבו נולדה שירה אפית גדולה ואני חושב שאני כותב על תמות אוניברסאליות".

 

כתביו של קדארה, שהוברחו בשנות השמונים אל המערב וסיפקו הצצה אל מעבר להרי החושך של מסך הברזל, מעוררים השתאות, בעיקר בשל העובדה שהם צועקים הוויה נעלמה ומושתקת. יצירותיו תורגמו לעשרות שפות וראו אור ביותר מארבעים מדינות.

 

אסמעיל קדארה. ספרות ניזונה ממעשה המרדנות (צילום: ודים מיכיילוב) 

 

כמו סופרים ישראלים רבים, גם קדארה מקווה שהתהודה לה זוכים ספריו יעוררו סקרנות לגבי הבלקן שמעבר לקונפליקטים, למלחמות האזרחים ולחיכוכים האתניים. או כמו שאמר אז, עם ההודעה על זכייתו בפרס הבריטי היוקרתי: "אני סופר משולי הבלקן, חלק באירופה שלאורך זמן היה ידוע לשמצה אך ורק בשל ידיעות על רשעות אנושית. תקוותי היא שדעת הקהל האירופית והעולמית תפנים שהאזור הזה יכול לספק גם חדשות מסוג אחר ולהיות בית להישגים אחרים".

 

לתפוס את המעורפל 

האם כתיבה היא מעשה של מרד? לדידו מדובר בהרבה מעבר לכך. "לא מספיק לסכם את הכתיבה בזה, אבל יכול להיות שספרות ניזונה ממעשה המרדנות, בהחלט", הוא אומר.

 

אני מדברת על האינסטינקט הראשוני. זה שמביא אותך אל שולחן הכתיבה מדי יום.

 

"אני חושב שזה גנטי. ברגע שאתה מתיישב לשולחן, חוזרת התחושה שמצאת את מקומך הטבעי. אי אפשר להסביר את זה. לא הרעיונות דוחפים אותי לשולחן הכתיבה, זה משהו שמגיע מימים ימימה, רגש קדמוני מהעבר הרחוק של הזיכרון. אחרי זה מגיע תורם של הרעיונות, הנושאים, המבנה, בעיקר המְצִיאוֹת.

 

"רגעי האושר הגדולים במיוחד הם כשאתה במצב שבו אתה יודע שהצלחת לתפוס את זה לפני שזה נעלם, כי הרי בלתי אפשרי לתפוס את הכל. התהליך הראשון הוא בניסיון להכניס את כל זה למימד האנושי של המחשבה ואחר כך לעצב את זה במבנה ספרותי. הכתיבה היא נסיון להרכיב משהו שבסיסו הוא מאד מעורפל".

 

מה שאתה אומר זה שמעשה הכתיבה הוא לכידת מחשבות, כמו ניסיון להיזכר בחלום אחרי שהתעוררת?

 

"זה בדיוק זה. ללכוד את הרגע. הרצון הוא לְמַשְמֵע משהו שהוא לא ממושמע, לְתַבְנֵת משהו שבבסיסו אינו מתובנת, שהוא מחוץ לרציונל, כמו שיגעון. אחר כך אתה נזקק למילים כי חסרות לזה מילים, אתה יודע מה אתה אומר, אבל חסר המבנה הספרותי. ספרות דורשת ממך ללכת בעקבות המסורת, אבל אתה מתנגד לזה. בזה אולי מצוי המרד שאת מדברת עליו.

 

"השלב האחרון בתהליך הוא אילוף השפה. אתה רוצה ליצור שפה חדשה ומיוחדת משלך, אבל השפה לא נותנת לך. היא אומרת: 'עצור'. בכל מקום שאליו אתה פונה יש מחסום".

 

השאלה מזכירה לקדארה נובלה שכתב, בשם "נושאת החלומות" ("La Porteuse Des Songes"), סיפור על אלוהות בתקופת יוון העתיקה ששותלת במוחותיהם של אנשים חלומות שקריים. הנובלה נכתבה כמונולוג של נושאת החלומות ששתלה, בין היתר במצוות זאוס, חלום שקרי בראשו של אגממנון שהוביל למלחמה. ג'ויס, דדלוס ודנטה גם הם בין קורבנותיה של האלוהות המשתובבת.

 

בסוף הנובלה מבקשת נושאת החלומות לקרב אל האדמה אבל לא מצליחה. "זה בעיני סופר. הוא רואה את הדרך, הוא יודע שהוא כמעט שם, הוא מתקרב ומתקרב ונאלץ לפעמים לוותר", אומר קדארה.

 

"רוב עבודתו של סופר היא מה שאני מכנה L'oeuvre Negatif, עשייה בדרך השלילה, שנוצרת מכל מה שאין בידינו לעשות. יש כל כך הרבה דברים שאנחנו לא יכולים לכתוב כי אין לנו את האנרגיה או את מטען החיים, או את המילים והמבנה. מכאן אנחנו נאלצים לבחור דרכים אלטרנטיביות. הבחירה בדרכים אחרות גורמת למותן של הדמויות שניקו אותן בדרך. זו עבודה נגטיבית. כמו חורבות שצריך לחשוף".

 

מה שאתה אומר זה, שהתוצאה הסופית היא למעשה הסתפקות במועט? שהספרות היא רק מה שנשאר ממה שיכול היה להיות?

 

"לא בדיוק. אני חושב שכל הסופרים יודעים ומכירים בזה, אבל לא מדברים על זה. אנשים שאינם כותבים לא מבינים את זה".

 

ובכל זאת הדימוי המקביל לזה הוא חומר הגלם שנשאר על רצפת העריכה של סרט.

 

"כן, רק שבכתיבה זה יותר טרגי, כי בעבודה על סרט הבמאי, העורך והצלם מחליטים יחד מה נשאר ומה הולך. בכתיבה זה אתה, המילים שלך והעולמות שיצרת ושאותם אתה מחרב במו ידיך. זו רק ההחלטה שלך. רק אתה מכיר את רוחות הרפאים האלה שייעלמו. אחרים לא מכירים אותם".

 

קדארה החל את דרכו כעיתונאי ומשורר, מה שאולי מסביר את משיכתו הרבה לעובדות היסטוריות מחד ולספרות-חלום מאידך. רומן הביכורים שלו, "גנרל צבא המתים", שראה אור בשנת 1963, היה אפוס רחב יריעה על אלבניה שאחרי המלחמה וסימן במידה רבה את המשך דרכו הספרותית. "להיות ביקורתי כלפי השלטון היא תכונה נורמאלית של סופר", הוא אומר ומדגיש, "מעשה ההתנגדות האפשרי היחיד תחת שלטון סטליניסטי הוא מעשה הכתיבה. אני מחשיב את עצמי בר מזל שיכולתי לפרסם מזמן לזמן. כותבים רבים פשוט נכתשו".

 

לאורך שנות הדיכוי בארצו, הורדו רבים מספריו מהמדפים, ביניהם "ארמון החלומות", אלגוריה פוליטית שטרם תורגמה לעברית. ספרים אחרים נאסרו לפרסום והפצה אך הברחתם אל מחוץ לגבולות אלבניה היתה עבור רבים צוהר יחיד מסוגו אל המציאות האלבנית. החרם שהטיל הממשל על ספריו, כמו על פרסומים ביקורתיים אחרים, שיחק תפקיד משמעותי, לדברי קדארה, בתהליך שהניע לשחרורה של אלבניה. "זה דחף את אלה שלא קראו את ספריי לקרוא אותם, מתוך רצון להבין מה הופך אותם לחתרניים", הוא אומר במשובת נעורים מחויכת.

 

כמעט עשרים שנה אחרי שעזבת את אלבניה, האם נשארו סימנים מהחיים ההם? האם כתיבתך היום שונה?

 

"שום דבר לא השתנה. את קווי המתאר של 'היורש' כתבתי עוד כשחייתי שם, אבל הספר דרש מרחק מהמקום, לא רצה להיכתב בו. אם תסתכלי על הספרים שלי, לרובם יש את אותו הקו, זו אותה הכתיבה והייתי אפילו אומר שאותו האומץ נדרש למעשה הכתיבה. כלומר אינני אמיץ או ביקורתי היום יותר מכפי שהייתי אז. גם בזה לא השתניתי".

  

דיבור מרומז

בשנת 1990, זמן לא מבוטל אחרי נפילת משטרו של אנבר הודג'ה, החליט קדארה לעזוב את אלבניה ולהשתקע בצרפת, שהעניקה לו מקלט מדיני. הוא יכול היה לעזוב קודם אבל בהמלצת חברים החליט לנצח את המערכת מבפנים. "חברים בצרפת, בהם השחקן מישל פיקולי והעורך שלי, מנכ"ל הוצאת Paillard, ייעצו לי להישאר באלבניה ולא לערוק. הם טענו שהגירה שדורשת השארת המשפחה מאחור תחת הממשל הקומוניסטי תשתק ותחסום אותי ותהיה טרגית לכתיבה", הוא אומר. "לשמחתי קיבלתי את עצתם. בדיעבד, אני חושב שאם הייתי עושה אחרת זו היתה טעות פטאלית".

 

תחת הממשל הקומוניסטי כתיבתך נדרשה למילות קוד, לשפת סתרים.

 

"השימוש בקודים בספרים שלי היה פשוט מאד. לא יכולתי לדבר על אלבניה אז העלילה התרחשה באימפריה העותומנית, אבל זה היה ברור מאד על מה אני מדבר. כולם הבינו. זה לא היה נסתר".

 

ובכל זאת, נדמה לי שאם היתה בידך הבחירה בין כתיבה ישירה לכתיבה עקיפה ומרומזת היית בוחר ברמיזה על הישירות.

 

"זה נכון, אבל לא רק מטעמים פוליטיים. לעתים, את יודעת, ההליכה העקיפה, הדיבור המרומז, הניואנסים, משרתים יותר את העשייה הספרותית. לחיים יש חוקים ברורים, אבל לספרות יש חוקים משלה והיא לא מצייתת לחוקי החיים. הבחירות הספרותיות הן רודניות, נוראות, נטולות מחילה.

 

"הספרות אינה דמוקרטית, אין בה שוויון או צדק, היא חסרת חמלה. יש אלפי סופרים שכותבים ומרביתם ייעלמו. אלה שיישארו הם מעטים ולכן אני אומר שהספרות רודנית, אינה מכירה בדמוקרטיה או חלוקה שוויונית של ערכים. בחיים כולנו מתנגדים לרודנים אבל אנחנו מקבלים את הרודנות של הספרות".

 

אבל זו לא הספרות שהכתיבה לך את הבחירה בכתיבה מרומזת או ישירה.

 

"במידה מסוימת כן. קשה מאד להסביר את תהליך הכתיבה. מרבית הסופרים שמדברים עליו משקרים או ממציאים פורמולות, קלישאות ומיסטיקה, אין לנו יכולות להסביר את הדבר העמוק הזה. בשביל לענות על השאלה איך קורה הקסם של הכתיבה, אתה יכול רק לשקר או לפשט את הדברים".

 

אמרת שיש מעט מאד סופרים שיישארו. מהי יצירה גדולה בעבורך?

 

"לא הייתי משתמש במילים "יצירה גדולה". הייתי מדבר על יצירת אמת וגם אז קשה להסביר מה זה בדיוק. זה יכול לקרות פתאום, באמצע ספר, משפט אחד שהופך את הכתוב לאמת. כל מה שצריך זה משפט וחצי, תמונה אחת, דימוי, שלוש מילים שהופכות את זה למשהו שלא דומה לשום דבר אחר, בעוד שאתה יכול לקרוא אלף עמודים של ספרות ממוצעת ואתה יודע.

 

"יש לי תיאוריה מסוימת לגבי הנושא הזה. אנשים אומרים על סופרים מתים שחבל שהמעבדה הקריאטיבית שהיתה להם בראש נעלמה, ואני חושב שזה הכרחי שהמעבדות הפרטיות ייעלמו כי כל אחד צריך להמציא את המעבדה שלו אחרת הספרות תמות. אם תשתמשו באותה המעבדה, באותם הכלים של סופרים אחרים, הספרות תאבד את עצמה לדעת ותיעלם לכם.

 

"עם כל הצער על לכתם של סופרים וכותבים גדולים, זה רק טוב, זה משאיר מקום. בניגוד למדע, למשל, שבו צריך לשמור את כל הנתונים שאליהם הגיעו חוקרים מוקדמים כי חבל שהידע הזה יעלם, בספרות צריך להתחיל בכל פעם מהתחלה, ולשם כך כל מי שקדם לך צריך לפנות את הדרך".