"יש לך גוף יפה, אבל את מכוערת", אמר לי

הסתכלתי במראה וניסיתי להתעלם מהשיניים המכוערות. זה היה לי די קל, בסך הכל אני רגילה למראה של עצמי. לא באמת חשבתי את עצמי למכוערת. אני לא חושבת שיש מישהו שיודע שהוא ממש מכוער. לפחות עד שמישהו אומר לו את זה בפרצוף

אף פעם לא הייתי ילדה יפה.

 

כשהייתי תינוקת, היו לי כמה חודשי חסד, שבהם כל מי שהביט בי אמר "איזו ילדה יפה", אבל מהר מאוד פג הקסם.

 

בגיל 16 - עם משקפים ושיניים קצת בולטות - אמא שלי, אחרי שבכיתי לה, שאף אחד לא מתחיל איתי, נתנה לי לקרוא סיפור על נערה בגילי, שיום אחד שוכחת להציץ במראה. זה קורה לה במקרה: הנערה קמה בבוקר מאוחר ורצה מיד לבית ספר, כדי לא לאחר. עובר היום הזה, והיא מרגישה נפלא. החתיך של בית הספר חייך אליה, והיא, ששכחה את הגשר בשיניים ואת החצ'קונים על הפנים, חייכה אליו בחזרה.

 

בערב, היא נתקלת במראה, רואה את הפרצוף שניבט אליה ומבינה שאולי לא ממש כדאי לה להסתכל בבבואה שניבטת אליה. אז היא משתדלת, ומשתדלת, ובמשך שבוע שלם מצליחה להסתתר מהתמונה של עצמה במראה. בתום השבוע השתנו חייה. היא הפכה מילדה לא מקובלת לחברה של החתיך של השכבה. אני זוכרת שמאוד רציתי להאמין בסיפור הזה.

 

הסתכלתי במראה וניסיתי להתעלם מהשיניים המכוערות. זה היה לי די קל, בסך הכל אני רגילה למראה של עצמי, אני לא באמת חשבתי את עצמי למכוערת. אני לא חושבת שיש מישהו שיודע שהוא ממש מכוער. כי איך בכלל אפשר לדעת דבר כזה? אתה יכול לדעת שאתה לא יפה, שיש בך פגמים, אבל בין זה למכוער יש מרחק רב.

 

בכל מקרה, מכוערת או לא, ההצלחה במישור הרומנטי פסחה עלי. בבית ספר אף אחד לא התחיל איתי, שזה עוד נורמלי, אבל גם לא בצבא, או באוניברסיטה. מידי פעם היה שורק לי איזה ערס ברחוב, או מישהו בים היה ניגש אלי. אבל זה באמת לא ממש נחשב. אלה היו מאותם גברברים שניגשים לכל דבר שזז.

 

התחלתי כבר לחשוש מפני העתיד. הייתי כבר בת 25 ובלי חבר רציני. עדיין אופטימית בטבעי, האמנתי שיהיה טוב. בכל מקרה, חשבתי, בסוף כל אחד מוצא את הסיר שלו

 

הרגשתי שהולך להתגשם סיפור הסינדרלה שלי

אומרים שילדים הם רעים. אז אני חושבת שגם בתור מבוגרים אנחנו לא משהו. פעם אחת נסעתי לסיני עם חברה, והכרנו כמה בחורים. זה היה מאוד נדיר, כי אני הייתי מאוד ביישנית, אבל זה קרה. למרבה הפלא, אחד הבחורים, שהיה ממש חמוד, פלירטט איתי במשך יומיים. אני כבר הייתי בעננים, הרגשתי שהולך להתגשם לו סיפור הסינדרלה שלי. הסיפור שאליו אני מצפה מאז גיל ההתבגרות. לאט לאט נפתחתי אל הבחור (ולא רק במובן הנפשי). הכול זרם נפלא, עד ליום האחרון. בעודי מחכה לשאלה המתבקשת, "מה מספר הטלפון שלך?" התברר לי לתדהמתי, שלבחור יש שבעצם חברה בבית. מזועזעת עד עמקי נשמתי, אמרתי לו משהו כמו איך אתה מעז? והוא כנראה נעלב עד עומקי נשמתו, כי מיד הגיב ואמר "את יודעת, את לא נראית טוב. יש לך אמנם גוף יפה. אבל זה הכל".

 

זאת היתה הפעם הראשונה שמישהו אמר לי ככה בפרצוף את האמת. העמיד לי מראה מול הפנים. את אותה מראה שסילקתי בגיל 16. פתאום נזכרתי שיש לי שיניים בולטות ומשקפיים. האם באמת אני פשוט מכוערת? האם זאת הסיבה שלא מתחילים איתי? זה אולי מוזר, אבל היתה בזה איזושהי הקלה. לפחות אני לא משעממת, מתוסבכת או טיפשה. אני בסך הכל מכוערת.

 

מישהי פעם אמרה לי שלפני שעושים ניתוח פלסטי צריך לעבור דרך פסיכולוג. הפסיכולוג שואל אותך אם אתה חושב שישתנו חייך בעקבות הניתוח. אם אתה עונה בשלילה, סימן שאתה כשיר לניתוח. אם אמרת כן – אתה בבעיה, אתה זקוק לטיפול ארוך וממושך. זה אולי נשמע נכון לפסיכולוגים או לסתם אנשים שנראים טוב, אבל אני דווקא חושבת שזה כן יכול לשנות את החיים, או לפחות לעזור להם מאוד.

 

אז נכון, לא הכל מתחיל ונגמר במראה החיצוני. אבל בעולם שלנו, שבו השטחיות חוגגת, שבו מכירים אנשים דרך האינטרנט ומה שקובע זאת התמונה ששמת, בעולם כזה שווה אפילו לסבול קצת כאב ולשלם קצת (או הרבה) כסף כדי לתת לעצמך נקודת התחלה טובה יותר.

 

• טור קודם: את לא רוצה שבגיל 45 יגידו לך שמאוחר מדי