אני והחבר'ה

לורנס ווינר, דאגלס גורדון ואדל אבדסמד, שלושה חברים, אמנים בעלי שם עולמי, יצרו עבודות משותפות בתערוכה לה קראו "החברים שלי". איתן בוגנים לא מצא עבודות בולטות

לורנס ווינר, דאגלס גורדון, אדל אבדסמד, שלושה מגה-סטארים חוגגים את ידידותם בתערוכה משותפת הנקראת Mes Amis או "החברים שלי" בגלריה דביר. מלורנס ווינר, האמן האמריקאי בן ה-66 , אין יותר מדי ציפיות. לטוב או לרע, זה כבר כמה עשורים שהמאסטר של האמנות הקונספטואלית רוקד סביב אותה בלטה שחוקה, חופר עם כפית מזהב באותה מחילה צרה, וממאן להפנים שהטרחנות האינטלקטואלית של שנות ה-70 הייתה ואינה, מתה, או לפחות קמה לתחייה בגוף ובפנים אחרות.

 

לורנס, מאחרוני הדינוזאורים של המאה הקודמת, בנה קריירה מפוארת מהתחכמויות ואנקדוטות טקסטואליות שהודבקו על קירות לבנים ברחבי העולם - מבלי להזיע או ללכלך את הידיים ומבלי להותיר טביעת אצבע אחת משלו.

עבודה של לורנס ווינר. דינוזאור עבר 

 

ב"החברים שלי" הווינר הנצחי אמנם ממשיך להתעקש על משחקי המילים הידועים שלו, אבל הפעם נדמה שהוא לפחות משתדל לא להרדים את הצופה בנוק-אאוט. "חול רגיל דחוס לנקודה. ניצוצות מתחילים לעוף", כך כתוב בגדול ובאנגלית במרכז ריצפת הבטון של גלריה דביר, יחד עם שלוש נקודות כחולות.

 

זו העבודה של ווינר. אולי זו הלחות התל אביבית, אולי הריספקט לארץ הקודש, אולי הנוכחות המאתגרת של צמד החברים הנועז והרענן שלצדו, בכל מקרה, משהו או מישהו דחף את הענק המושגי והסיט אותו בכמה סנטימטרים מהפינה הקבועה - מזווית מסוימת נדמה שעבודת הרצפה של לורנס איש המילים חורגת מהמימד המושגי האוטומטי; מגובה מסוים נראה שהעבודה פוערת פה גדול ובולעת את כל הבולשיט המילולי והרפרנטים היבשושים, ובהלך רוח כנוע אפשר אפילו להפליג עם העבודה לעבר גבעות פואטיות וחושניות - רעידת אדמה רוחנית במושגים של ווינר.

 

הצמד שכנגד

מאדל אבדסמד, שנולד באלג'יר ב-1971, היו דווקא ציפיות גבוהות. הילד הרע של האמנות העכשווית גורם ללא מעט אוצרים, מנהלי מוזיאונים, אספנים וסתם חיות, מיגרנות חזקות. זה התחיל מפסלים של מכוניות שרופות ופורטרט עצמי כשלד ענקי מעופף, עבר לוידאו של חתול שזולל בתיאבון גדול עכבר קטן באקסטרים קלוז-אפ, ונגמר בהכרזה דרמטית של הארט-אינסטטיוט בסן-פרנסיסקו (שלא קרתה בכל 137 שנות קיומו) על ביטול התערוכה ("אל תבטחו בי") של אבדסמד. מדוע? כי אדל היקר ביקש להציג סרטונים קצרים בהם מככבים כבשה, סוס, שור, חזיר, עיזה וצבי, כל אחד בנפרד, חוטפים פטיש בראש, בדרך לעולם שכולו טוב. לאמריקאים זה היה טו מאץ'.

עבודת קעקוע של אדל אבדסמד

 

לארץ הקודש לעומת זאת, אבדסמד בא רגוע ושליו, אפילו קצת מנומנם – מעל לעבודה של לורנס הרכיב אבדסמד ניאון עגול, לבן ובו כתוב – One life, one love, one god, ואת אותה מנטרה הוליסטית בדיוק קעקע אבדסמד בעורפו של דאגלס גורדון ידידו, וצילם אותו בתקריב. אותו אדל שהדהיר חבורה של חזירי פרא ברחובות פריז, הביא לתל אביב סנאפ-שוט בודד שנופח למימדי גלריה וניאון מטאפיסי בתקרה - לכאורה קלילות, רכות, עצלות, אפילו נסיגה קלה לאין מוצא של ווינר, ועדיין אפשר לחוש בעצבים הרוטטים, בעצבנות ובתזזיתיות של האמן האלג'ירי הצעיר.

 

למרות שהתערוכה, לפחות על פי שמה, מצביעה על שיתוף הפעולה החברי בין שלושת האמנים או על החיבור בין עבודותיהם (שכולם, כך נאמר, נעשו במיוחד לגלריה דביר) עבודותיו של הכוכב הבינלאומי דאגלס גורדון הסקוטי (נולד ב-1966) מאפילות על הכל וכובשות את החלל - וטוב שכך. כבשה (חיה ונושמת) מביטה בצל הדרמטי שלה, גשם יורד על עץ כמעט בלתי נראה, גולגולות צפות על פני מים פסטורליים - הצילומים הקולנועיים של גורדון מצליחים לייצר מתח ולהתגבר על האופי השמרני-נזירי שגלריה דביר כל כך אוהבת.

דאגלס גורדון. גולגלות צפות

 

גם עבודת הוידאו – אותן גולגולות צפות על פני מים ירוקים, הפעם בשני מוניטורים קטנים על הרצפה - מנצלת לטובתה את אותה איכות הססנית, מהורהרת והכאילו חפה ממאמץ ששורה בשאר העבודות. וזה לא דבר של מה בכך. כמו אנדי וורהול ז”ל (האם מישהו ירצה, מבלי שיצמידו אקדח לרקתו, לראות סרט על פלוני ישן במשך 8 שעות?) גם דאגלס גורדון עשה כמה עבודות שמספיק (ואולי גם עדיף) רק לשמוע עליהן, מספר סרטים שלא באמת צריך לראות או שזה בלתי אפשרי לצפות בהם מבלי לאבד את השפיות או למות מצער.

 

המפורסמת שבעבודות הקונספט של גורדון היא מתיחת "פסיכו" של היצ'קוק על

פני 24 שעות, בסלואו-מושן מטורף, בלי סאונד. מכאן, שהחברות האמיצה בין השלושה היא כנראה לא מקרית, כי אצל שלושת הגברים, כל אחד בדרכו שלו, דרוש או רצוי (בדרך כלל) שיהיה איזשהו ידע מוקדם לגבי העבודות או איזושהי עודפות המתקיימת מחוצה לעבודות, לפני או אחרי הצפייה בהן.

 

אבל למרבה המזל ב"החברים שלי" לא צריך לדעת כלום כדי להנות מהתערוכה או לפחות לא להרגיש מאוים ממנה - קווי התקשורת נשארים פתוחים, זהות היוצר של העבודות נותרת מטושטשת, שמות העבודות הן על שם קינוחים, והדו-מימדיות הרצופה של העבודות (להוציא את הניאון) משאירה הרבה אוויר בגלריה ובראש. ב"החברים שלי" של שלושת הכוכבים אולי אין עבודות פומפוזיות בולטות שירשמו בספר דברי הימים, אבל בהחלט יש בה מין הניצוץ שכבר התחיל לעוף.

 

• Mes Amis, החברים שלי, גלריה דביר