האומץ לחיות את החיים

חישבו על האופציה שספר במדבר היה נפתח בלי המניין הארוך של בני ישראל. נסו לחשוב על האפשרות לחיות באי ודאות, בלי להיאחז בדבר. איזהו אמיץ? על-פי דניאל בן ה-10 וחברי בית המדרש של הטוקבקים

ספר באמצע

הפתיחה של ספר במדבר אינה מפוארת. הספר הרביעי בחמשת חומשי התורה נפתח ברשימה די משמימה של 'עדת בני ישראל' (א, א-ב):

 

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר: שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת כָּל זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם:

 

ספר 'במדבר' הוא ספר של אמצע המסע; יציאת מצריים כבר מאחור וכך גם קבלת התורה ובניית המשכן. ומצד שני, אנחנו רק בשנה השניה לנדודים, ועל כן גם הכניסה לארץ ישראל רחוקה מן העין. ספר 'במדבר' הפותח בהתארגנות להמשך המסע מעורר מחשבות על ההתארגנויות הפרטיות של אמצע החיים. על רגעים נטולי הילה הממלאים את חיינו.

 

שיממון הוא קרקע פורה לפרשנות

הפתיחה הלא מפוארת של ספר במדבר מאתגרת את הפרשנים. מדוע שבים וסופרים את בני ישראל? מדוע מציינים שוב את ההמצאות במדבר?

 

מדרש מוכר ומעניין לכד את תשומת לבי הפעם. הדרשן במדרש 'במדבר רבה' (פרשה א) מביא מדרש אהוב (החוזר בגרסאות שונות במקומות רבים בתלמוד) שמתייחס לבחירה לפתוח את ספר במדבר במילה 'במדבר', מילה שתעניק לכל הספר את שמו:

 

''וידבר ה' אל משה במדבר סיני' ... כל מי שאינו עושה עצמו כמדבר הפקר אינו יכול לקנות את החכמה והתורה לכך נאמר במדבר סיני'.

 

סיפור על פתיחות ואומץ

הפסוק הפותח של הספר מציע את הקשר שבין 'דיבור' ו'מדבר' והדרשן שלנו לוכד את הקשר הזה. נדמה לי שהדרשן מבקש לומר שראשיתו של כל דיבור בנכונות לשתוק. בנכונות לחוות חוויה של אלם, של חוסר ידע, של מדבר. מהותן של תובנות חדשות שהן מערערות על הידע הקודם שהיה לנו. אין מנוס - כל מי שרוצה לקנות חכמה צריך להסכים לאבד את החכמה שהייתה נחלותו עד כה. רק מי שמוכן לאבד יכול לזכות בתובנות חדשות, מי שנצמד למוכר – נשאר עם המוכר. זו עסקה ידועה ואכזרית. עסקה לאנשים אמיצים, עסקה למופקרים.

 

כל תורה חייבת להיות מופקרת

רכישת התורה שבכתב דורשת הסכמה להפקרה עצמית, לשכחה של הידע הקיים. הדרשן שלנו הוא מחכמי התורה שבעל פה והוא יודע שדרשת ה'במדבר' שלו אינה (רק) על התורה שבכתב, זו דרשה על היחסים שבין התורה שבכתב לתורה שבעל-פה. בשנה השניה ליציאת מצריים אנו כבר נדרשים ללמוד שכפי שהתורה שבכתב נרכשה מתוך נכונות לשכוח ידע ומסורות קודמות, גם התורה שבעל פה תהיה חייבת להלמד מתוך הסכמה להפוך את התורה שבכתב ל'מדבר' ל'הפקר'. וזה לא כיוון שהתורה שבכתב בעייתית או לא נכונה, זה רק בגלל שאין דרך אחרת ללמוד ולהתפתח.

 

הלימוד שייך לאמיצים

כי בכל חוויה של לימוד יש רגע של 'מדבר', רגע ארוך כנצח בו כבר ויתרנו על האמיתות הקודמות ועדיין אין בידינו אמיתות חדשות. רגע של תלישות, של הפקרה עצמית. יכול להיות שבגלל זה סופרים את בני ישראל בתחילת הספר. הספירה מציעה גבולות, ודאות וביטחון. הספירה מציעה משהו מוגדר ואולי מחמלתו של הקב"ה על האלם ההכרחי שתופס אותנו באמצע החיים, הוא מזמין אותנו לספור את עצמינו, לחוות חוויה של ודאות שתקל במשהו על חרדת ה'במדבר'.

 

אולי לכך התכוון גם רש"י בפירושו לפסוק הראשון של במדבר:

 

'מתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה, כשיצאו ממצרים מנאן, וכשנפלו בעגל מנאן לידע מנין הנותרים. כשבא להשרות שכינתו עליהן מנאן'.

 

מפירושו של רש"י אני לומדת שכשיש משבר או שינוי בחיים – סופרים. אני לומדת את זה גם מהחיים שלי, גם אני כזו – בשניה בה אני חווה משבר אני רצה לייצר ודאויות, לאשר לעצמי שהמון דברים קיימים, להמציא דברים רק בשביל שהם יהיו קיימים, רק בשביל שאני אהיה קיימת. באופן פרדוכסלי נדמה לי שלפעמים בשעת משבר אני מייצרת משבר חדש, נוסף, משבר שייתן לי להרגיש את עצמי ויגרום לי להרגיש קיימת. אני אפילו מוכנה להכאיב לעצמי רק בשביל להרגיש קיימת ומחוברת, רק בשביל לא להרגיש את האיבוד.

 

תחשבו על האופציה שספר במדבר היה נפתח רק עם חווית הדיבור במדבר ובלי המניין הארוך של בני ישראל, תחשבו על האפשרות לחיות באי ודאות, בלי להאחז בדבר. ככה, פשוט, לשים עצמינו למדבר. הלוואי שהיה לי אומץ...

 

איזהו אמיץ?

אני חושבת על האומץ לנהל את החיים ממקומות של חוסר ודאות ומתוך נכונות לאבד שליטה. אני חושבת על אומץ ועל החיים. אני יושבת בבית קפה עם דניאל, בני בן העשר, אנחנו משוחחים והוא מציע לי ההגדרות משלו לאומץ:

 

• כשמעליבים אותך – להתעלם.

 

• כשמפחדים בלילה – להיות עם מישהו שיכול לעזור. בהתחלה חשבתי לומר שהכי אמיץ זה להמשיך לישון, אבל מי שמתעקש לישון הוא בעצם פחדן, כי הוא מפחד לעצור את הפחד.

 

• לבקש סליחה, כי זה נורא קשה.

 

• אם צוחקים עליך בגלל משהו שעשית ואתה בכל זאת עושה אותו שוב.

 

• להתמודד עם תגובות של אנשים לטעויות שעשית. למשל בספורט, אם הקבוצה מפסידה בגלל טעות שלך ואתה בכל זאת ממשיך לשחק.

 

• הכי אמיץ - אדם נכה שהולך ברחוב. כי הוא לא סתם מסתובב ברחוב. כשהוא הולך ברחוב הוא אומר: 'יש לי בעיה ואני מסתדר אתה'. נכים הם לפעמים אנשים הרבה יותר אמיצים מאנשים רגילים.

 

• לכתוב מחשבות ולפרסם אותן בעיתון.

 

ידידי בבית המדרש של הטוקבקים – איזהו אמיץ? 

 

שבת שלום