עצמאי בשטח

ג'ון סיילס, מהבמאים העצמאיים החשובים הפועלים בארה"ב, לא חושש לעסוק בסרטיו במתח בין-גזעי. עם בואו לישראל הוא אומר, "את הדמויות שלי קשה לכווץ לטריילר של 2 דקות"

 

 

הרבה לפני שרוברט רדפורד גילה את הפוטנציאל של סאנדאנס, בתקופה בה המילה "אינדי" היתה הקיצור למילה "אינדיאני" הבלתי תקינה פוליטית, ג'ון סיילס כבר היה עמוק בתוך עשיית הקולנוע העצמאי בארה"ב.

 

בלי הגב התומך של הוליווד, הוא עסק בשלו והביא למסך את הפנים האחרים של אמריקה, זו שכמעט לא קיימת בשולי הגלויות שנשלחו לעולם מהאולפנים הגדולים. הוא מגיע לישראל לביקור הכולל מיני רטרוספקטיבה, מפגש עם אנשי קולנוע בפסטיבל סרטי הסטודנטים הבינלאומי של תל אביב והקרנת בכורה ישראלית לסרטו החדש "Honey Dripper". רגע לפני, משחרר סיילס בראיון ראשון ל-ynet מחשבות על תעשיית הקולנוע האמריקאית, על תפקידו של הקולנוע בתוך החברה ועל ג'ורג' וו. בוש.  

מתוך "האנידריפר". נוגע בחלום האמריקני שמדבר על להיות חופשי

 

"כשאני כותב תסריט להוליווד אני יודע שרצוי להימנע מאזורים מורכבים", אומר סיילס, וקשה שלא להבחין בביקורת שיש לו על תעשיית החלומות האמריקאית. "ברוב המקרים, כשזה יגיע לכך, יאמרו לי ללכת מסביב, לא להיכנס לזה. להעמיד פנים שהמורכבות לא קיימת".

 

האיש, שמתפרנס מכתיבת תסריטים להוליווד מחד ומביים סרטים עצמאיים מהסוג שהוליווד לעולם לא תעסוק בו מאידך, יודע על מה הוא מדבר. "בכל תסריט נתון יש את הנושאים שבהם אסור לך לגעת. זה יכול להיות הפלה, נושאים גזעיים או פוליטיקה", הוא אומר. את מה שהוא לא יכול לכתוב לאולפנים הגדולים של הוליווד, הוא כותב לעצמו, מגייס תקציבים, מפיק ומביים לבד מזה כמעט שלושה עשורים. 

מסרב לעשות לאנושות הנחות. סיילס בפסטיבל הסרטים (צילום: פבלו אוטין)

 

בסרטים שלו יידרש הקהל להתמודד עם התנגשויות בין גזעיות ומתחים אתניים, נושאים של ג'נדר ואחריות חברתית. "זו אמריקה, זו התרבות שלנו, שהיתה תמיד מורכבת ממהגרים ומהתנגשויות בין הקבוצות השונות שמרכיבות אותה", הוא אומר. "גזע היה, וממשיך להיות, נושא מרכזי בחברה האמריקאית. זו בדיוק הסיבה שאי אפשר להתעלם ממנו.

 

"אי אפשר להכניס גבר שחור אחד לסרט ולומר לעצמנו שעכשיו אנחנו יודעים כל מה שצריך על שחורים. תתי-תרבויות הן עניין מורכב ומגוון, ממש כמו תרבות המיינסטרים. אני מרגיש בר מזל לחיות בחברה עשירה ורבגונית ואני בוחר שלא להתעלם מזה. הרבה מהסרטים שלי, שממוקמים באמריקה, עוסקים בפער שבין החלום האמריקאי ואיך שהיינו רוצים שאמריקה תיראה, לבין מה שהיא באמת".

 

על החלום האמריקאי מדבר גם סרטו החדש, "Honey Dripper", בכיכובם של דני גלובר, ליסה ג'יי המילטון ויאיא ד'קוסטה. הדרמה המוזיקלית שבנה סיילס מתרחשת בשנות החמישים ונעה על קו התפר שבין הבלוז לרוק. העלילה מתרחשת במועדון ג'ז-בלוז, שעומד על סף פשיטת רגל. בעליו של המועדון, שממוקם בעיירה קטנה בדרום ארה"ב, מבקש להחליף את זמרת הבלוז הקבועה שלו ולהביא במקומה נגן גיטרה חשמלית פופולרי, שישפר את המצב. כשהגיטריסט מבטל את הגעתו, נאלץ בעלי המועדון למצוא פתרון יצירתי להצלת המקום מקריסה.  

הפנים האחרים של אמריקה. גלובר ב"האנידריפר" 

 

סיילס, בדרכו המעודנת, נוגע דרך סיפור המסגרת במעמד השחורים בארה"ב של שנות החמישים. "באותם הימים, איש שחור שמנהל עסק לבד בלי שותף לבן שיגן עליו, היה עניין נדיר מאד. כך שהדמות שדני גלובר מגלם מודאגת לא רק מאובדן פרנסה אלא מפגיעה בגאווה, במקום שלו בקהילה ובהמשך היותו אדם שאחראי לגורלו", אומר סיילס. "על זה בדיוק מדבר החלום האמריקאי – על הרעיון של להיות חופשי. זה קצת סכיזופרני, כיוון שמצד אחד האמריקאים מאד אינדיבידואליסטים ומצד שני אתה יכול להניע אותם כמו עדר של כבשים, אם אתה מפחיד אותם מספיק".

 

יכול להיות שאתה מכוון למלחמה בעיראק?

 

"כן, אני חושב שזו דוגמא טובה. אנשים פחדו לדבר, פחדו לעצור ולשאול את עצמם מה באמת קורה, מי באמת עומד מאחורי כל זה. במקום זה, סחפו אותנו למלחמה לחלוטין לא מבוססת. היה מישהו שהיינו צריכים לרדוף אחריו, אבל זה לא היה סדאם חוסיין. כל מה שאתה צריך זה להפחיד אנשים מספיק בכדי שהם יפסיקו לחשוב".

 

זו הסיבה שיצאת בשנת 2004 להרפתקה של "Silver City", הקומדיה הראשונה על ג'ורג' וו. בוש?

 

"אני לא יודע אם זו היתה הקומדיה הראשונה, אבל היא לבטח אחת הראשונות. מה שמעניין הוא, שהסרט יצא במהלך הבחירות הנשיאותיות ושהתגובה שקיבלתי, גם מעיתונאים רציניים, היא שאי אפשר לעשות סרט ביקורתי בתקופה שכזאת. זה היה מוזר, ובעיקר מאכזב. זה כמו לשאול למה שמישהו יעשה סרט על הנאצים בזמן שהם כובשים את גרמניה או על פרנקו כשהוא החליט להשתלט על ספרד. על מה עוד אתה יכול לעשות סרט כשפשיסטים משתלטים על הארץ שלך?

 

"זה הזכיר לי, שבמלחמת המפרץ הראשונה, כשאביו של ג'ורג' וו. בוש שלח חיילים למזרח התיכון, פורסם סקר ששאל את האמריקאים אם לדעתם הם מקבלים תמונה מלאה ואמיתית על המלחמה. 85% מהנשאלים אמרו שלא. אז שאלו אותם אם הם חושבים שזה טוב או רע. 65% אמרו שזה טוב, כי הם לא רוצים לדעת. זה מפחיד, שאנשים מוכנים לקבל דברים איומים וזוועות שנעשות בשמם, כל עוד הם לא יודעים על זה דבר".  

ג'ורג' וו. בוש. לא טרח להוציא לעצמו דרכון עד גיל 30 (צילום: רויטרס)

 

ידיעה ואסקפיזם הם נושאים שסיילס מטפל בהם לא מעט. זהו למעשה הנושא המרכזי בסרטו "גברים מזוינים", שיצא לאקרנים בשנת 1997. זהו סרט על מדינה דרום אמריקאית, שמאבדת את עצמה לדעת. גיבור הסרט הוא רופא, שבעקבות מות אשתו מחליט לבקר את תלמידיו שחיים בכפרים אינדיאנים עניים באזור נידח ומגלה שהם נשבו עלי ידי גברים מזוינים, עונו ונרצחו. בהדרגה, הוא מגבש מודעות פוליטית כלפי הממשל בארצו.

 

"גיבור הסרט, דר' פואנטס, העדיף לא לשאול את השאלות המתבקשות וזה מקום מאד מסוכן", אומר סיילס שמסרב לעשות לאנושות הנחות, "אנשים מרגישים בקרביים שבעצם השאלה הם יידרשו לנקוט בפעולה. קשה מאד לבני אדם לרצות לדעת. הם יעדיפו לחיות בעולם שבו הם לא יודעים שקורים דברים קשים. אגב, גם בתוך המשפחה אנחנו לא תמיד רוצים לדעת את האמת. רוב הזמן, נעדיף להדחיק".

 

זו אולי הסיבה שאת הסרטים של סיילס קשה לעכל וקשה עוד יותר למכור להפצה. "זו לא האמריקה שאנשים מכירים", הוא אומר ונותן כדוגמא את "עיר של תקווה", סרט שיצא לאקרנים בשנת 1991. הסרט יצא במקביל ל"תמונות קצרות" של רוברט אלטמן, ומזכיר אותו במבנהו מצליב-העלילות. הסרט, שמורכב מדרמות אנושיות, שחיתויות על רקע אישורי בניה, פשעים קטנים, עימותים עם החוק וגיבורים לבנים ושחורים, משלב מסרים חברתיים ופוליטיים. 

לא מספיק לשים שחקן שחור ולחשוב שאתה מבין את החברה הזו. מ"האנידריפר"

 

"אמרו לי שזה לא נראה סרט אמריקאי, כי מה שאנשים רגילים לראות כאמריקה זה דרך מסך הטלוויזיה או דרך הפרשנות של הוליווד", הוא אומר, "הדימוי שיש לאנשים על ארה"ב מוטה, וחלק גדול מזה באשמת הקולנוע ההוליוודי. זו גם הסיבה שקשה יותר למכור סרטים מהסוג שלי, שברוב המקרים אין בהם פרצופים מפורסמים ויש בהם לא מעט שחקנים מקסיקנים או אפרו-אמריקאים.

 

"לא מעט מפיצים אומרים לעצמם: 'הקהל שלי לא יראה את זה'. זה חבל, כי ברגע שאנשים באים לסרטים שלי, הם בדרך כלל אוהבים אותם. הבעיה היא למשוך אותם לבתי הקולנוע וזה לא קל. אפשר לומר בבטחה שרק אחוז קטן של צופים אמריקאים ראו את הסרטים שלי ויודעים מה אני עושה. זה קשור בעובדה שאמריקאים לא הולכים באופן גורף לסרטים עם כתוביות".

 

יכול להיות שזה קשור לנושאים החברתיים הטעונים שאתה נוגע בהם?

 

"לא, אני לא חושב שזה קשור ממש לנושאי הסרטים, אלא למורכבות שלהם. אחד הדברים שסרטי מיינסטרים עושים מצוין זה ליצור קצוות קוטביים ואז לתת להם להלחם זה בזה. כשאני כותב תסריט להוליווד, מבקשים ממני לעתים קרובות להפוך את הרע לשחור יותר ואת הטוב ללבן ונחמד יותר, בכדי שבכל רגע נתון יהיה ברור מי הטוב ומי הרע. בסרטים שלנו, אנשים הם יותר מזה. הם עדיין חברים שלך, אבל למרות זאת הם לא תמיד עושים דברים שאתה מסכים איתם והם לא תמיד נחמדים זה לזה. את הדמויות שלי קשה לכווץ לטריילר של 2 דקות".

 

אתה חושב שהוליווד פתוחה למורכבות?

 

"זה תלוי במי מדובר. אם אנחנו מדברים על ג'ורג' קלוני, בראד פיט או במאי 'חם' כמו סטיבן ספילברג, אז כן. אם ספילברג ירצה לעשות סרט על מינכן הם יעמידו לרשותו את הכלים. הם לא יתנו את זה בידיים של במאי צעיר או כל שם אחר שלא יביא להם הכנסות 100 מיליון דולר. הם פתוחים לזה כל עוד הם חושבים שזה בטוח, בזכות שמות של כוכבים גדולים שקשורים בפרויקט או שם של במאי עם הוכחות. אני לא מהסוג שיכניס להם סכומים כאלה של כסף, והאמת היא שגם אם הייתי מניח לפתחם של האולפנים את הסרטים שלי בחינם, הם לא היו יודעים מה לעשות איתם ואיך להפיץ או לפרסם אותם".

 

כמי שמתעסק לא מעט במעמדות חברתיים, מה אתה חושב על התפיסה שטוענת שמודעות חברתית טבועה בתוך במעמדות הגבוהים?

 

"זה יותר מורכב מזה. אני חושב שלאנשים בעלי גישה למידע יש אפשרויות רבות יותר לראות את התמונה הכוללת. אתה יכול להיות מאד רדיקלי, ובו בעת מוגבל מאד. אתה יכול להיות שמאלני פשוט כי גדלת בשכונה שמאלנית, אבל לא יהיה לך מושג בבני אדם.

 

"זו היתה הבעיה העיקרית בתנועת השמאל בסיקסטיז. רוב הפעילים הרדיקליים בכלל לא יצאו מעבר למעגלים המצומצמים של עצמם ולא באמת ידעו על מה הם מדברים. זה אולי אפילו הפוך, בגלל שאנשים עניים מסתובבים בעולם לרוב כי אין להם ברירה. הם מהגרים, נעים ממקום למקום, מקבלים פרספקטיבה ויודעים שיש יותר מדרך אחת לעשות את הדברים.

 

ג'ורג' וו. בוש בא משכבה שבעה. לא כולם יודעים את זה, אבל עד שהיה בן שלושים לא היה לבוש דרכון. האיש הזה, בן של סגן נשיא ארה"ב וראש ה-CIA, עד כדי כך לא התעניין בעולם. הוא שייך לאלה שלא חושבים שהם צריכים לדעת עוד, כי העולם הרי בבעלותו אז למה שיטרח. זה קיים גם בקרב אנשים עניים מאד, שסוגרים את עצמם בכתות דתיות או בתוך מעגלים אתניים, מסיבות שונות. אני משער שזה קשור בעניין או בכורח המציאות".

 

הקולנוע, לדברי סיילס, הוא חלק בלתי נפרד מהשיח התרבותי והחברתי. "אם מדברים על גזעים באמריקה, אני די משוכנע שבחמישים השנים הראשונות של הקולנוע, סרטים חיזקו את הסטריאוטיפ. אנשים שחורים היו מסתכלים על המסך, וגם אם הם חשבו שהבחור השחור שנשקף ממנו מצחיק, מה שבטוח הוא שלא היה בינו לבינם שום קשר", הוא אומר.

 

"בשנות החמישים המאוחרות, החלו לצוץ סרטים שהראו את השחורים כבני אדם וזה היה חלק מפתרון הבעיה. אם אנשים שמעולם לא פגשו אדם שחור יראו סרט שמחזק את הסטריאוטיפ, סביר להניח שהדעות הקדומות שבהם יתחזקו.

 

"סידני פואטייה היה נקודת מפנה בקולנוע האמריקאי. כשנתנו לו לשחק תפקידים רומנטיים ראשיים, זה היה ביג דיל. זה פתח מסר שונה לחלוטין מזה שהיה הבון-טון קודם לכן. אנשים מגיבים לזה, אם במודע או שלא במודע. אני יודע ומבין את אלה שאומרים שהם הולכים לקולנוע בשביל לשכוח ולא בשביל לחשוב. האחרים, הם מיעוט".

 

• תודה לפבלו אוטין על הסיוע בהבאת הראיון לפרסום