החקירות הבלתי פוסקות של מנהיגנו גובות מחירים מדאיגים. שיחות השלום עם סוריה נתפסו כספין תקשורתי של ראש ממשלה טובע, וזכו בבוז ומשיכת כתפיים. אך יתירה מכך: נבחרינו אפופי החשדות, הנאבקים כל עוד נפשם בם שאותות של קלון מוסרי לא ידיחו אותם מעמדות הכוח והשררה, אינם מתפקדים כמנהיגים. ובהעדר הנהגה – העכברים חוגגים... החמורה שבתופעות המכוערות המרימות ראש היא גילויים אלימים ומתלהמים של שנאת זרים.
בשבועות האחרונים רבו בתקשורת הישראלית ידיעות מסמרות שיער על מעשים ברבריים, נפשעים, של שנאת זרים והתנכלות להם. בערב יום השואה ביצעו עשרות צעירים ירושלמיים בשכונת פסגת זאב לינץ' בשני צעירים ערבים רק משום שהם ערבים ורק בגלל שבמקרה עברו ליד הקניון השכונתי; השניים הוכו באכזריות ונדקרו בסכין. הפורעים הוסתו לפעולת האיבה המחרידה בקריאה אינטרנטית גזענית, ורק בנס לא התרחש אירוע דמים נוסף שתוכנן לשבוע שלאחר מכן, ביום הזכרון לחללי צה"ל.
לא רק ערבים נופלים קרבן לשנאת האחר: בישוב אריאל נשלח למשפחה ישראלית שחבריה מגדירים את עצמם "יהודים למען ישו" משלוח מנות שהכיל חומר נפץ; הפיצוץ גרם לכוויות קשות בכל הגוף לנער בן חמש-עשרה. שבוע לפני ל"ג בעומר ניצח סגן ראש עיריית אור יהודה, עוזי אהרון, על טקס מבעית של שריפת ספרי הברית החדשה; הוא קרא לכל תושבי עירו להעביר לידיו ספרי קודש נוצרים להשמדה, ושיתף בטקס האנטי-חינוכי הזה מאות תלמידי בית ספר.
הגל העכור הזה של חוסר סובלנות פושעת התפרץ דווקא בשעה שמדינת ישראל חוגגת ברוב גאווה את שנתה ה-60. ארועי העצמאות מקדמים דימוי של הישג לאומי, של עצמה, של הצלחה ושל בטחון עצמי. אבל פשעי שנאה ("hate crimes") אינם מעידים על עצמה וחוסן, ההיפך הוא הנכון: בנוסף לזלזול הנורא בערכי החיים, הסובלנות, הדמוקרטיה והחופש, הם חושפים חוסר בטחון עצמי עמוק. רק קבוצה אכולת חוסר בטחון בזהותה, בערכה, במשמעות קיומה, בצדקתה, נזקקת לפגוע בזרים, להתנכל להם ולהבריחם. רק מי שאינו בטוח בעמדתו ובכוח השכנוע שלו נאלץ להשתיק את הזולת בכל מחיר, תוך פגיעה בערכיו שלו. מתחת למסכת חגיגות ה-60, פשעי שנאת הזרים חושפים חולשה מדאיגה.
אך החמור מכל, ארועי הדמים המבעיתים חושפים את מלוא עצמתה של הסכנה הקיומית שבהעדר מנהיגות. כשראש הממשלה חשוד סדרתי בחוסר יושר והעדר ערכים והוא עסוק כל כהונתו בהישרדות; כשנשיא המדינה הקודם הודח בשל עבירות חמורות והמשנה לראש הממשלה מונה לתפקידו מיד אחרי שהורשע בפלילים; כששר האוצר לשעבר נאשם בגניבה; כשהממשלה כולה עסוקה בחישובי קיצין ורבנים עסוקים בפוליטיקה מפלגתית קטנה – אין מי שיעמוד מול הציבור, יגנה בפה מלא את הזוועות ויציב גבולות ערכיים ברורים והחלטיים.
אין מי שיעמוד בראש ויכריז את שהיה צריך להיות מובן מאליו: החיים הם קדושים; אין להבדיל בין דם לדם; ואהבת לרעך כמוך; במקום בו שורפים ספרים – שורפים גם אנשים; החברה הישראלית, דמוקרטית ויהודית, לא תסבול עבריינים הפוגעים בכל הערכים הללו, שהם ערכי הליבה שלנו.
בקלחת הציניות שכחנו שזה תפקידה של הנהגה, וזו תכליתה. ובהעדר הנהגה – כל דאלים גבר.
כך קורה שכל תבערה מגיעה אך ורק לפתחה של מערכת המשפט ולפתחו של שומר השער, היועץ המשפטי לממשלה, שנכפה עליהם להיות שוב ושוב הילד שאצבעו בחור הסכר. וכשהם מבצעים את התפקיד שאחר זולתם מסרב לבצעו – הם מואשמים בהתערבות יתר והשגת גבולן של שאר הרשויות. הרשויות שלא רואות, לא שומעות ולא מצייצות, כמו שלושת הקופים.
ד"ר אורית קמיר, משפטנית, מרצה למגדר באוניברסיטה העברית, מנהלת במרכז הישראלי לכבוד האדם; עמיתה במכון הרטמן