הלב הרחב של שושנה ואסתר

מדי יום מתייצבות שושנה אפריאט ואסתר בת אהרון במסעדת "באר שובע" בבאר-שבע, ומגישות ארוחה חמה לעשרות נזקקים שמגיעים למקום. ביום רביעי 25/3 אנחנו מזמינים אתכם לעצור לרגע את שגרת חייכם - ולהצטרף לעשייה חברתית. לא תבואו?

"אני נותנת בשביל לקבל ומרגישה שאני מתמלאת דרך הנתינה הזו. אני שלמה עם הנכות שלי, אבל הגעתי לשלמות העצמית הזו דרך ההתנדבות. יש לי תחושה שזו הגשמת הייעוד שלי, וסיפוק רב מכך שאני מסייעת לאחרים. אם הצלחתי לעשות להם את היום - אני שמחה ומסופקת. כל עוד אוכל לעשות זאת אני כאן". את המילים הללו אומרת שושנה אפריאט בסופה של שיחה על פעילותה בעמותת "באר שובע". שיחה ארוכה, נוגעת ללב, שבמהלכה היא מגוללת את האני מאמין הפרטי שלה - המשותף לישראלים רבים.  

"חשתי שזה הזמן לתת תמורת מה שקיבלתי". אפריאט (צילום: הרצל יוסף)

אפריאט (50), נשואה ואם לשניים מבאר-שבע, מגיעה ארבע פעמים בשבוע למסעדת "באר שובע" בעירה, המגישה ארוחות חמות למאות אנשים שידם אינה משגת לממן קניית מזון. שנים ארוכות היא עסקה בתחום הנהלת החשבונות, ולאחר שלקתה באירוע מוחי בשנת 1998 נותרה נכה. "אחרי תקופת השיקום הארוכה נפלטתי ממעגל העבודה ומצאתי את עצמי חסרת מעש", היא משחזרת. "במקביל, התחלתי לעבוד עם עצמי מבחינה רוחנית. בשלב מסוים נתקלתי במודעת חיפוש מתנדבים ל'באר שובע'. אמרתי לעצמי שזה הזמן לתת תמורת מה שקיבלתי". 

- למה את מתכוונת?

"לאחר האירוע המוחי בו לקיתי זכיתי להרבה תמיכה מהסובבים אותי. ניתן לי הרבה כוח, והגעתי למסקנה שעכשיו אני צריכה לתת מעצמי לאחרים. רציתי להחזיר לחברה ולקהילה את מה שקיבלתי אני בשעותיי הקשות. הרגשתי צורך בזה. באתי ממצב של ישיבה בכיסא גלגלים לאחר אירוע מוחי קשה, והגשתי

את מועמדותי כדי להתנדב במסגרת 'באר שובע'. כל-כך שמחתי שהתקבלתי".

בשל הרקע המקצועי שלה ועקב מגבלותיה הפיזיות, אפריאט מאיישת את עמדת הקופאית במסעדה. "לקחתי על עצמי את התפקיד הזה ברצינות", היא מחייכת. "זה לא רק לגבות תשלום סמלי עבור הארוחה מהסועדים, כי אם גם לקדם את פניהם בסבר פנים יפות, לחייך אליהם, להתעניין בשלומם. אתה לא יכול לתאר לעצמך איזה אושר נסוך על פני אנשים שמסיבה כלשהי נעדרו מהמסעדה כמה ימים, ואתה שואל בשלומם. הם מרגישים שמישהו מתעניין בהם, שמישהו חושב עליהם ומרגיש בחסרונם".

אפריאט רואה קו ישר המחבר בין מצבה הפיזי לפעילותה ההתנדבותית. "מצוקה היא מצוקה, בין אם זו מצוקה בריאותית ובין אם זו מצוקה כלכלית-משפחתית", היא פוסקת. "לאנשים שבאים לכאן אין אפשרות לרכוש מצרכי יסוד ולאכול בביתם ארוחה נורמלית. בהתחלה היה לי קשה להביט להם בעיניים, אבל היום זה כבר יותר קל. אני רוצה להעניק להם את התחושה שהם, למרות מצוקתם, אנשים ככל בני האדם", היא מטעימה. "הם פשוט בחרו לא נכון והגיעו לתחתית".

תכירו, ה'כלבויניקית'

מאחורי עגלת המזון שעליה מונחת התקרובת שתוגש לבאי מסעדת "באר שובע", ניצבת אסתר בת אהרון. בימים כתיקונם עובדת בת אהרון (51) בבית החולים סורוקה אבל היום, בדיוק כמו ביתר ימות השבוע כמעט, היא כאן. "תמיד חשבתי לעצמי שכאשר יהיה לי זמן פנוי אנצל אותו לפעילות התנדבותית", היא מספרת. "הרגע הזה הגיע לפני כשלוש שנים, ומאז אני כאן".  

"תמיד אני מצפה בקוצר רוח ליום המחרת". בת אהרון (צילום: הרצל יוסף)

בת אהרון עלתה לישראל מארגנטינה לפני 35 שנה, הקימה משפחה ועשתה לפרנסתה, ולפני כשלוש שנים מצאה עצמה ללא תעסוקה. "לא ידעתי מה לעשות עם כל-כך הרבה זמן פנוי", היא נזכרת, "והחלטתי שאתנדב בתחום כלשהו שיתאים לי. הגעתי לכאן והמקום מצא חן בעיניי ממבט ראשון. כשהתחלתי להתנדב לא היה לי מושג איך תיראה הפעילות שלי. לפני שעברנו למקום הנוכחי המסעדה פעלה במקום קטן וצר בעיר העתיקה. זה היה מקום צפוף עם אווירה משפחתית. עטפו אותי בחום ומאוד נכנסתי לזה. זה עושה לי טוב על הלב", היא מכריזה בחיוך. 

ארבע פעמים בשבוע מגיעה בת אהרון הנמרצת למסעדה, לפרק זמן של כארבע שעות, מפשילה שרוולים ופוצחת בעבודה. המרץ האינסופי הזה, לצד הנכונות לבצע כל משימה, הקנה לה מעמד של 'כלבויניקית' במקום. "האמת

היא שרציתי להתנדב כאן שישה ימים בשבוע", היא מגלה, "אבל הבהירו לי שמעבר לארבעה ימים בשבוע זו כבר לא התנדבות - אלא עבודה במשרה מלאה".

סדר יומה מתחיל בעשר בבוקר: היא דואגת לצייד את השירותים בציוד ההיגייני הנדרש, ומארגנת את השולחנות והכיסאות בחדר האוכל לקראת קבלת הסועדים. גולת הכותרת של היום היא הגשת הארוחה לבאי המקום. לאחר שאחרון הסועדים מסיים את ארוחתו, היא ועמיתיה המתנדבים דואגים להכשרת המסעדה ליום שלמחרת.

- איך את מרגישה כשאת מגישה את הארוחות?

"אני מרגישה שאני עוזרת לאנשים, שאני משנה להם את היום וגורמת להם לקצת שמחה בלב. חוץ מהגשת האוכל יש גם חיוך, ההתעניינות בשלומו של הסועד, מגע אנושי. זה עושה משהו גם להם וגם לי. כשאני חוזרת הביתה אני מרגישה שעשיתי את שלי", היא מסכמת. "זו תחושה נהדרת. תמיד אני מצפה בקוצר רוח ליום שלמחרת. כולנו, כל המתנדבים כאן, הפכנו למשפחה אחת חמה וכל עוד זה תלוי בי, אני מתכוונת להמשיך ולהתנדב. אני מרגישה שאני עושה משהו חשוב. אולי זה לא משהו גדול, אבל חשוב".

• רוצים לסייע למסעדת "באר שובע" - ולמאות פרויקטים חברתיים אחרים? להרשמה והשתתפות ביום מעשים טובים השלישי לחצו כאן