נכון. אולם יש הבדל בין סוכרת נעורים לבין סוכרת מסוג 2 ("סוכרת מבוגרים"). סוכרת נעורים היא מחלה אוטואימונית, בה המערכת החיסונית תוקפת את עצמה ובעקבות זאת נהרסים התאים אשר אחראים על ייצור אינסולין. כאשר הלבלב חדל מהפרשת אינסולין שמשתתף בתהליך חילוף החומרים של הפחמימות, מופראיזון רמות הסוכר בדם ולכן חולים אלה זקוקים לזריקות קבועות של אינסולין. בנוסף להיותה מחלה אוטואימונית, יש קשר גנטי: ילד להורים חולים בסוכרת נעורים נמצא בסיכון גדול יותר ללקות בסוכרת נעורים.
לעומת זאת, סוכרת סוג 2 מתפתחת משילוב בין גורמי סיכון, ביניהם תורשה, השמנת יתר, תזונה לא מאוזנת ולחץ נפשי.
צריכת סוכר בכמות גדולה אינה גורמת לסוכרת באופן ישיר אך עלולה לגרום להשמנת יתר, שתגדיל את הסיכון לסוכרת מסוג 2.
נכון לגבי סוכרת מסוג 1. בסוכרת מסוג 2 הלבלב לעיתים ממשיך לייצר אינסולין אולם בכמות לא מספקת, או שהתאים בגוף אינם מספיק רגישים אליו.
עד שיופק הלבלב המלאכותי, אין עדיין תרופה לסוכרת מסוג 1 התלויה באינסולין. במקרה של סוכרת מסוג 2, לעיתים ירידה במשקל יכולה לשפר מאוד
את התגובה לאינסולין, ואם הלבלב ממשיך לייצר מספיק אינסולין, ערכי הסוכר יכולים להיות תקינים. קיימים מאמרים בספרות הרפואית שמראים כי אצל אנשים שסבלו מהשמנת יתר קיצונית ועברו ניתוח להצרת קיבה, חל שיפור ברמות הסוכר בדם עד לריפוי מוחלט מהמחלה.
אינסולין הוא חלבון המאפשר את כניסת הסוכר לתאי הגוף ובכך מאזן את רמת הסוכר בדם. אצל אדם לא סוכרתי, האינסולין מופרש באופן טבעי מהלבלב בהתאם לכמות הפחמימות/סוכרים שנצרכה ולקצב ספיגתם לדם. אגירה של סוכר עודף בתאי השומן היא זו שגורמת להשמנה ולא האינסולין עצמו.
אינסולין ניתן כיום רק בזריקות ולא בכדורים מכיוון שהוא חלבון ויפורק באופן מיידי בידי האנזימים במערכת העיכול.
סוכרת נעורים אינה מתרחשת רק בגיל הילדות, המחלה יכולה להתחיל גם בגילאי 30 ו-40.
מלבד בדיקות דם, ישנם סימני אזהרה רבים לרמות סוכר גבוהות בדם: יובש בפה, צמא מוגבר, הטלת שתן תכופה, ראייה מטושטשת, עייפות, ירידה במשקל, הפרעה בריפוי פצעים, כאב ותחושת נימול בגפיים. כאשר יש מחסור באינסולין הגוף מפרק שומנים ולכן יש ירידה מהירה במשקל.
סוכרת המטופלת באינסולין לא בהכרח קשה יותר. ראשית, חולי סוכרת נעורים חייבים לקבל אינסולין מכיוון שמקור הבעיה הוא ליקוי בפעילות הלבלב, וכאשר הם מאוזנים תפקודם רגיל. בסוכרת סוג 2 אמנם רוב החולים לא נדרשים
לאינסולין אלא רק לטיפול תרופתי, אולם ההשלכות של המחלה יכולות להיות קשות אם המחלה אובחנה וטופלה רק בשלב מתקדם: פגיעה בכליות, התפתחות מחלות לב וכלי דם, יתר לחץ דם, אירועי לב ומוח, כאבים נוירופטיים בגפיים, התדרדרות הראייה כתוצאה מפגיעה בכלי דם ברשתית העין עד לכדי עיוורון וכיבים בכף הרגל עד לכדי נמק הדורש קטיעה.
כאשר הסוכרת מאוזנת ומטופלת, אפשר לעיתים גם לאכול ממתקים. אך כמו בכל דבר - במידה.
סוכר לא מצוי רק בממתקים, אלא בכל סוגי הפחמימות (אורז, תפו"א, לחם, קטניות....). הפחמימות עוברות פירוק במעי לסוכרים פשוטים, נספגות לדם ומעלות את רמת הסוכר.
אין המלצה לסוכרתיים לצרוך דיאטה דלת פחמימות / עשירה בחלבונים. להיפך, עודף חלבונים עלול ליצור עומס ולפגוע בתפקוד הכליות, שממילא נמצאות בסיכון בשל הסוכרת. מעבר לכך, דיאטת אטקינס אינה מגבילה את כמות השומנים הרווים מהחי, ולא ברור מהי השפעתה על רמות ה-LDL ("הכולסטרול הרע") בסוכרתיים.
סוכר פרי גם כן מעלה את רמת הסוכר. היתרון בצריכת פירות הוא תכולת ויטמינים, מינרלים וסיבים המצויים בפרי ולא מקור הסוכר ה"טבעי". לפיכך חולי סוכרת צריכים להגביל את כמות הפירות שהם צורכים בהתאם להמלצת הדיאטנית שלהם.
למזלנו לא. המרכיב העיקרי שמעלה את רמת הסוכר הוא כמות הפחמימות במזון ולא רמת מתיקותו. ישנם מוצרים הממותקים בממתיקים מלאכותיים שאינם פחמימות כמו אספרטיים וסוכרלוז, שאינם מעלים את רמת הסוכר.
לצידם ישנם מוצרים הממותקים בממתיקים ממשפחת הפחמימות הכהליות, כמו קסליטול ומלטיטול, המתפרקים בגוף לסוכר באופן חלקי ולכן יכולים לגרום לעלייה ברמת הסוכר.
מוצרי מזון שמוגדרים כ"דיאטטיים" אמורים להכיל עד 40 קק"ל ל-100 גרם. עם זאת, הם יכולים להכיל 5-10 גרם פחמימה בכל 100 גרם ולכן גם אותם צריך לקחת בחשבון. בתחום המשקאות הדיאטטים ישנם פערים בתכולת הפחמימות, הנעים בין כמעט 0 גרם פחמימה (במוגזים בדרך כלל) ל-10 גרם פחמימה לכוס (במיצים הדיאטטיים בדרך כלל), כמו בפרוסת לחם קל.