חידוש הברית בין נשים לגברים

חברי בית המדרש, לכבוד שבועות הצטרפו לסיפור תלמודי על חברות, חמלה ואמונה באדם ויש גם מסר - האהבה תנצח

פרשה של אלימות מינית

במרכזה של פרשת נשא (ה, יא-לא) נמצא חוק האשה הסוטה שתכליתו להתמודד עם קנאתו של גבר החושד שאשתו בגדה בו. החוק עצמו ובעיקר ההרחבות העצומות שנעשו לו במשנה ובגמרא של מסכת סוטה, מציעים תיאורים מסלימים והולכים של פנטזיות מיניות אלימות ושל התקפות על מיניותה של האשה.

 

שתי דרכים להתמודד עם אלימות

האחת – להצביע עליה ולתקוף אותה באלימות שכנגד (ואני חייבת להודות שפעמים רבות מדי דרך זו חביבה עלי)

והשניה – להציע דרך אחרת, להראות שמאז ומעולם התקיימו לצד האלימות, שבילים של חמלה ביחסים בין המינים.

 

היום אני בוחרת בדרך החמלה

אני בוחרת לגאול מאלמוניותו היחסית סיפור תלמודי העוסק בברית שכרתו ביניהם גבר ואשה שתכליתה, להבנתי, ריפוייה של האשה מפגיעה מינית. אני בוחרת היום בדרך החמלה כיוון ששבועות לפנינו וכל כוחו של החג הזה בכוחה של החמלה לחולל את הבלתי אפשרי. וכיוון שבימים אלה יש לי צורך אישי עמוק להאמין באפשרות לכרות ברית בין המינים ושהאהבה שבנו תנצח.

 

וגם כיוון שהסיפור הזה נפלא – קראו אותו: 

רומאי אחד אמר לה לאשה אחת: תנשאי לי

אמרה לו: לא.

הלך הביא רימונים, פילח ואכל לפניה.

כל המים (הרוק) שציערו אותה בלעה אותם.

ולא נתן לה.

עד שנעשתה שקופה כזכוכית.

 

לסוף אמר לה: אם ארפא אותך תינשאי לי?

אמרה לו: כן.

הלך, הביא רימונים, פילח ואכל לפניה.

אמר לה: כל המים (הרוק) שמצער אותך רקקי והשליכי, רקקי והשליכי.

עד שיצא ממנה כעלה ירוק של כף התמר

והתרפאה.

כתובות סא ע"ב (מתורגם מארמית)

 

לפנינו אגדה שלקוחה מהעולם 'האחר', גבר רומאי שאוהב אישה. הרומאי מעוניין לשאתה, אבל היא מסרבת. האגדה בנויה משני חלקים: בחלקה הראשון האישה נעשית חולה, בחלקה השני האישה מסכימה להינשא ונרפאת.

 

כמעט שיר – האגדה בנויה לתלפיות ויש בה אלמנטים שמזכירים כתיבה שירית: הסיפור בנוי משני בתים, בכל אחד שש שורות. כל בית נפתח בהצעת נישואים של הגבר. כל בית מסתיים בתיאור מצב בריאותה של האישה (הראשון – שיא המחלה, והשני – הריפוי). גם בשורות האחרות תמצאו הקבלה מרתקת. ויש משחקי מילים נמצאים במעשה: רומאי – רימון. רוק – ירוק. מסינא (ארפא) – מינסבת (תינשאי).

 

רומאי, רימון ואישה מתאווה – הרומאי הבין את ה'לא' של האישה כאתגר ולא כסירוב מוחלט: האם האשה נאבקת עם יצריה? עם יחסיה עם גברים? עם מיניותה? האם יצליח לבקוע את חומת העלבון האישי שספג ולמצוא מסילות אל לבה?

הרומאי רוצה את אהובתו ומחליט ללמדה שיעור בתאוות. החלק הראשון עניינו דיאגנוזה. הרומאי לוקח את הרימונים (המסמלים מניות נשית) בוקע ובולע אותם לנגד עיניה זהו מעשה המשלב ארוטיות ושליטה – אני שולט על המיניות, פותח אותה, מבקע, ממלא את פי ממנה, לוקח לעצמי. האישה מבינה את הסמל. היא רוצה את המיניות הנגזלת, כל גופה מגורה. הדיאגנוזה של הרומאי הייתה נכונה. התנהגותה של האישה מעידה על סבלה ובו בזמן גם מחריפה אותו. האישה נאבקת בעצמה.

 

'ולא נתן לה' – במחצית הראשונה של הסיפור הגבר הרומאי, הרופא, לא נותן לאשה לטעום מפרי תאוותה. הוא יודע שעדיין לא הגיע השעה. אם תאכל עתה, היא עלולה להתחרט, עלולה לנסות לחזור לממלכת המלחמה בתאוות. הגבר ממשיך לגרות ולהמתין.

 

בולעת את הרוק של עצמה – אישה אוגרת רוק, הגבר מבקע את הרימונים ומכניסם לגופו. היינו מצפים שמי שמתאפק יבריא ומי שזולל – יחלה. האגדה שלפנינו מספרת סיפור הפוך. גיבורת הסיפור מתוארת כמי שנמצאת במעגל סגור. אולי היא מפחדת לקחת דברים מהעולם אל גופה. אולי היא מפחדת מרגע ההתמזגות. אולי היא זוכרת פעם אחרת שבה ביקשה לקחת והתוצאות היו מרות.

 

ומובן שכל זה משל לרוק האחר, לזרע – שני פתחים בגופה של האישה נועדו לקלוט חומרים מהעולם: הפה ואיבר המין. האישה קולטת בגופה זרע ויוצרת חיים חדשים. האוכל והזרע מקורם בעולם החיצון, הם הופכים חלק מגופה של האישה ושניהם הכרחיים להמשך החיים. גיבורת הסיפור אינה מוכנה, אולי אינה מסוגלת, לקלוט חומרים מהעולם. האם היא מפחדת? אולי היא חושבת שהדרך הטובה ביותר לשמור על עצמה היא להישאר לגמרי לבד. האישה שלנו מבוהלת מחילופי חומרים. הרומאי הטוב מבקש ללמד אותה שאף על-פי שהאמון בעולם הוא דבר מפחיד, בלי אמון אין חיים.

 

'עד שנעשתה שקופה כזכוכית' – לפעמים התשובה נמצאת בפסגת הכאב. בשיאו של הכאב הפכה האישה שקופה לה, לגבר, ולשומעי הסיפור. היא התנפחה מהמיניות המודחקת, מהאיסורים, מהפחד לגלות את יצריה, לחלוק אותם עם הגבר החושק בה. הגבר עודד את האישה להתמודד עם מה שהיא בחרה להדחיק.

 

'וירקה בפניו' – האישה יורקת את הצער – כשמעודדים אישה לירוק היא מגלה את עולם חילוף החומרים ובו בזמן היא מוציאה, מזריעה, עושה את הפעילות הגברית. אישה מחונכת להיות קולטת ולא פולטת. אני מרשה לעצמי לנחש שלגיבורת הסיפור יש היסטוריה קשה עם קליטה של חומרים מן החוץ, והעלה הירוק שתפלוט בסוף תהליך הריפוי מסמל את מה שנכנס לגופה בצורה לא נכונה - מיניות אלימה שבקעה את גופה ואת נשמתה. את העלה הזה יהיה עליה להוציא לפני שהיא תסכים לשוב ולקלוט.

 

רקקי והשליכי, רקקי והשליכי - במעשה היריקה הרומאי מציע לאישה לירוק עליו ולהוציא החוצה את הכעס, את הכאב ואת הפחד שאצרה אולי כלפי החברה הגברית כולה (בדומה למשמעות היריקה בטקס החליצה). בו בזמן הוא מבטיח לה שהוא יהיה שם על ידה כשהיא יורקת ולא ירתע מהזעם שלה.

 

'עד שיצא ממנה כעלה ירוק של כף התמר' – הדקל הוא סמל פאלי וככזה הוא מתפקד בכמה מקומות בספרות חז"ל. בסיומו של התהליך פלטה האישה מגופה רוק שדומה לעלה תמר דוקרני, לאיבר מין גברי, לחוויה שגופה ונשמתה קלטו אי שם במהלך חייה. תקופה ארוכה היה העלה דוקר את גופה, ממאן להתעכל וממאן לצאת עד שהגיע הרומאי הטוב שלימד אותה לירוק. ברגע זה הכול ברור לה ולאהובה. ברגע זה של שחרור והתנקות, של כאב שמשולב בתאווה כנה וגלויה, יכול הסיפור שלנו להגיע לסיומו המרפא והברוך.

 

כולם היו בתהליך מרצונם - האישה נשארה שם מבחירה כיוון שהבינה שהרומאי יכול לרפא אותה. הרומאי שהיה יכול להפנות עורף לאישה ולתרגם את הפגיעה האישית להתקפה על מיניותה של האישה - לקרוא לה פריג'ידית, התעקש להשאר אתה. וגם הקדוש ברוך היה שם והוא העניק לרומאי ולאשה את המיניות ואת רגע החסד הנדיר שבו שני אנשים בוחרים להסתכן בחברות ולמצוא כוח להעניק ולקבל. ללמוד בחברותא.

 

ולחברי ב'בית המדרש של הטוקבקים' – אני מרגישה שאנחנו לומדים יחד את המקומות של החמלה והתיקון. אני יודעת שניצחנו את האלימות, אני מוצאת בטוקבקים שיחה ערה של תורה, אני לומדת הרבה ואני אוהבת את זה, וכרגיל ולכולכם תודה. בשבוע שעבר הצטרפה אלינו 'משתתפת חדשה מעבר לים'. יקירתי, סיפורך האישי על האומץ הוא סיפור אמיץ. הלוואי שיהיה לך ולכולנו הרבה טוב.

 

שבת שלום