הקבינט לביטחון לאומי של ישראל הצביע אתמול בעד רגיעה, שהרוב המוחלט של חבריו אינו מאמין בה. אומרים שאין טעם בהפסקת האש הזאת, אך מצביעים בעדה, או במקרה הטוב נמנעים. תריסר שרים בעלי זכות הצבעה יש בקבינט, 11 מהם הביעו בעבר עמדה נחרצת נגד התהדייה. דעתם הובעה לא אחת ולא שתיים בשיחות סגורות ובפומבי.
הם אינם מאמינים שהתהדייה בתיווך מצרים תוליד דבר טוב של ממש, חוץ מנזק קשה לביטחון ישראל. כיצד בכל זאת בהצבעתם אפשרו המשך הפקרת יישובי הדרום לפצמ"רים, לקסאמים ולגראדים? שישה מהם הצביעו בעד: אהוד אולמרט, ציפי לבני, אהוד ברק, אבי דיכטר, רפי איתן ובנימין בן אליעזר. ארבעה נמנעו: חיים רמון, דניאל פרידמן, אלי ישי ושאול מופז. איש לא התנגד לתהדייה.
אנשי מופז אומרים: "שאף אחד לא ידבר על זיגזוג ועל חוסר מנהיגות". הם מספרים שהאיש שב-2004 הוביל לחיסולם של עשרה מבכירי חמאס סבור, כי "בין מבצע צבאי גדול בעזה, לבין תהדייה יש עוד הרבה שטח אפור, שבו ישראל צריכה לרוצץ את ראש הנחש". כשהגיע רגע ההכרעה בקבינט אמר את דעתו לפרוטוקול ונמנע בהצבעה. שאול מסתבר, איש ממלכתי, שלא יוצא נגד עמדת מערכת הביטחון. לכן זיגזג שוב, לכן נמנע, לכן לא הצביע כמו שראשו ולבו אמרו לו.
או אלי ישי, מנהיג ש"ס, זה שאמר בעבר שיש לשטח כפרים ועיירות בעזה, זה שאמר שתהדייה היא סימן חולשה לישראל, זה שקרה לפעילות צבאית אינטנסיבית כדי להגן על תושבי הדרום, ולמרות הכל נמנע אתמול בהצבעה. מה הוא אומר? איך הוא מסביר את זיגזוגו? "לא הייתי שלם עם עצמי, לא בגלל התהדייה, אלא בגלל גלעד שליט. בימים כאלה אין להבליט את המפלג בעם", הסביר לאנשיו את אי התנגדותו.
זוהי ממשלה של כן ולא. ממשלה שלא קראה את הכתובת על הקיר, את הכתובות שבידי המפגינים שבאו מהקיבוצים של הנגב: "למדינת ישראל דרושים מנהיגים שמסוגלים להחליט". או הכתובת המדאיגה יותר, מחשש שמא עוד תקום לנו כאן מליציות נוסח לבנון: "אם אין אני לי - מי לי. מדינת הנגב המערבי".
הגורם המוביל למתן צ'אנס לתהדייה עם חמאס היה שר הביטחון, אהוד ברק. הגורם המדרבן להפסקת אש עם הטרור, השר עמי אילון. התומך באי תגובה עכשיו, היה השר לבטחון פנים, אבי דיכטר, שאמו וביתו שלו באשקלון, בטווח רקטות הגראד.
שניים, ברק ודיכטר, באו מהסיירת המובחרת ההיא שפעם, ב-1976, עשתה את אנטבה. אחד, אילון, סמל גבורה ועזוז לדורות של לוחמים שגידל בשייטת 13, הקומנדו הימי. שני ראשי שב"כ לשעבר, אחד רמטכ"ל והאיש הכי מעוטר בצה"ל לדורותיו. שלושה לוחמים, מיטב בניה של הארץ הזאת, שלא היססו בבחרותם ללחוץ על הדק, מסתכלים "בלבן של עין האויב".
אלא שזקנתם נראית אחרת. הם כבר אינם אותם בחורים חסרי מורך לב שהיו פעם. הם קוראים לזה התנהלות של "בוגרים אחראים". הם נותנים צ'אנס, לא לשלום - כי לא בזה מדובר - אלא להפסקת אש, זמנית, חלקית, לא מובטחת, עם טרוריסטים שמחזיקים כ-200 אלף איש בני ערובה בדרום.
שלושתם יודעים שבכל יום שעובר מוסיף חמאס עוד כלי משחית לארסנל. שלושתם יודעים שבכל רגע, גם בעת תהדייה, מתכננים המחבלים עוד פיגוע רב נפגעים, שגם אם יצליחו המצרים להביא תהדייה, היא תופר ברגע הראשון שמישהו יחפוץ בכך. בכל זאת הצביעו שלושתם בעדה.
מה היה ברשימת ההצדקות להססנות שהציג הקבינט לביטחון לאומי? מה היו התירוצים להחליט שגם הפעם לא מחליטים? ובכן, כך חושבים מי ששמנו אותם שרים על ראשינו, בזכות הצטיינותם בארץ המלחמה: שקט, ולו זמני, טוב מהמשך ירי הרקטות. המתווך לפחות מתחייב לנסות ולמנוע הברחת אמצעי לחימה.
והרשימה נמשכת: יש לתת למצרים למצות את התהליך, כדי לא לפגוע ביחסינו איתם. יש בידי הטרוריסטים בן ערובה שלנו. מלחמה בעזה היא עניין מסובך, אולי לחימה מבית לבית, שעלולה לתבוע קורבנות. לתקוף תמיד אפשר גם אחר כך. חוץ מזה, עוד לא גייסנו מילואים, עוד לא הסכמנו על שיטת המבצע.
אם שלושת הבחורים המצוינים היו מציגים ולו אחד מטיעונים אלה בהכנות למבצע של השייטת או סיירת מטכ"ל, היו חבריהם מסייעים להם למצוא את הדרך להיות קמ"נים (קציני מודיעין) בעורף, אולי שירות בשלישות ברמת גן. הם לא היו מעיזים להראות את פניהם אפילו בשק"ם היחידתי, שלא לדבר על חדר המבצעים של היחידות שהפכו את ישראל למעצמה אזורית.
אבל הימים ההם חלפו והיום שלושתם שרים, מרופדי וולוו, לשכות ועוזרים.
היום הם מבוגרים אחראים, בעלי דעה, שהססנותם משפיעה על אי הביטחון של מדינה שלמה. הם פניה של המדינה שמניחה את אזרחיה בדרום, אגב גם בצפון וגם במרכז, כבני ערובה לכנופיות טרור.
הבשורה הטובה עבור שלושת המצוינים היא שאף אחד לא יעיף אותם מהיחידה על מורך לב. הם כבר לא שם. הבשורה הטובה ביותר עבורם, היא שעם ישראל לא זוכר. אנחנו לא נזכור להם, כי גם אנו זקנו ובקושי זוכרים הרי איך נראתה יכולת ההרתעה של ישראל פעם, לא ממש מזמן, כשהשלושה הללו היו חוד החנית של בחורינו המצוינים. זהו המחיר לזקנתם שלהם, לזקנתנו שלנו. זה לא מה שהם היו פעם, ובוודאי לא מה שאנו היינו פעם. גם האויב לא.