ביטלמאגיה

בדיוק לפני 40 שנה נכנסו הביטלס לאולפן והתחילו לעבוד. בששת החודשים הבאים הם הסתבכו עם ההקלטות, שיגעו את הטכנאים, התכסחו אחד עם השני - לעזאזל, בשלב מסוים נאמר שם המשפט "תכירו, זאת יוקו" - ומה שאורי משגב מנסה להבין זה איך מכל הסמטוחה הזאת נולדה יצירת המופת שמכונה "האלבום הלבן"

זה קרה בסוף הביצוע לשירו העדין והיפה של ג'ורג' האריסון, Long, long, long. פול מקרטני ירד לאקורד דו מז'ור הכי נמוך על הסקאלה של אורגן ההאמונד. כמקובל באותם ימים, ההאמונד שלו היה מחובר למגבר עתיר אפקטים מסוג לזלי קבינט. מוקדם יותר באותו יום הניח מישהו בקבוק יין על תיבת הלזלי, ועכשיו הוויברציות הרעידו את הבקבוק הריק, מנציחות על סרט ההקלטה סאונד ייחודי של זכוכית רוטטת כמו רוטור של הליקופטר. הביטלס, שעשו בקריירת ההקלטות שלהם דוקטורט בניצול תקריות אולפן לא צפויות לטובתם, זיהו את הרגע ונענו לקריאה (כלומר, השלושה שהיו שם. לנון לא טרח להגיע באותו יום). מקרטני מיהר לאלתר עוד אקורד הולם על הקלידים, רינגו הצטרף ברול על תוף הסנר, והאריסון פצח ביבבה מסמרת שיער, חותך אותה בסול מינור חידתי בתיאום עיוור עם צניחת התיפוף של סטאר. הם החזיקו ככה חצי דקה, חותמים את אחד השירים היפים שהאריסון כתב אי פעם בשילוב מושלם של תוכן, צליל וצורה.

 

איאן מקדונלד, האיש שכתב את הביוגרפיה המוזיקלית הכי מרתקת שאני מכיר על הביטלס, כינה את המאורע ההוא "אחד הרגעים המהדהדים ביותר בדיסקוגרפיה של הלהקה". ובמידה רבה, התאונה היפהפייה של Long, long, long מסמלת את הסיפור של האלבום הלבן בכלל - אלבום שחתר תחת הנסיבות שאיפשרו אותו, הלך ראש בראש כנגד כל הסיכויים, ובדרך פלא הפך לתאונת הרוקנרול המזהירה ביותר בהיסטוריה.

 

 

מאז צאתו לאוויר העולם ההמום, עשרות מיליוני מאזינים שמו עליו יד. מיטב הכותבים והמבקרים ניסו לפצח את סוד קסמו. אין דירוג נחשב שלא ממקם אותו בצמרת האלבומים של כל הזמנים, וגדולי האמנים נשבעים בשמו (קורט קוביין עליו השלום הוא רק דוגמה בולטת אחת). אלא שרוב הנאמנים האלה לא מודעים לדרך החתחתים שהולידה את יצירת המופת האהובה עליהם כל כך. וזה בסדר: הסיפור הלא ייאמן שמאחורי האלבום הלבן לא גורע ממנו דבר. הוא רק הופך אותו למרתק יותר.

 

בדיוק לפני 40 שנה נכנסו הביטלס לאולפן כדי להקליט את יצירת ההמשך למה שהפך שנה קודם להצלחה הגדולה ביותר שלהם; "סרג'נט פפר" הוא אולי לא התקליט הטוב ביותר של הלהקה, אבל ייזכר בדברי הימים כהשפעה הגדולה ביותר שלה על התרבות הפופולרית מבחינת זמן ומקום. "שליחי האל", קרא להם באותם ימים טימותי לירי, נביא האל.אס.די של ילדי הפרחים, ולא רבים חלקו עליו. אלא שבשנה האינטנסיבית שחלפה, הלהקה והסיטואציה שינו את פניהן.

 

הביטלס שנפגשו בשערי אבי רוד בתחילת יוני 68' לא היו אותם ביטלס, והעולם שמסביבם לא היה אותו עולם. את "הקיץ של האהבה" החליפה תסיסה פוליטית, עם נטייה קשה להתנגשויות אלימות. הפרחים נבלו. הילדים ששזרו אותם בשערם הפכו לסטודנטים זועמים על בריקדות, או שוגרו למות כמו זבובים בווייטנאם. לפעמים הם סתם נורו על ידי המשמר הלאומי בקמפוס, או פשוט לקחו יותר מדי טריפים רעים.

 

אין צורך לחשוד בביטלס שהם הפנימו בזמן אמת את כל ההתרחשויות האלה; עם כל הכבוד, אנחנו מדברים על להקה שבחוסר רגישות פוליטי מדהים בחרה לפתוח את האלבום הבא שלה עם "בחזרה לברית המועצות". שיר אהבה קצבי על "נערות מוסקבה שגורמות לי לשיר ולצרוח", אפ־טמפו רוקנרול במיטבו, שלמרבה הצער נכתב והוקלט בימים שבהם טנקים סובייטיים רמסו בשרשראותיהם את האביב של פראג. אבל בשנות ה־60 היתה לביטלס יכולת ממש קוסמית להציע לעולם את המרשם הכי מדויק לאותו רגע. במקרה של האלבום הלבן, זה היה אוסף שירים אקלקטי של להקה שנכנסה לתקופת הדמדומים שלה - ובמקום להיבהל, החליטה לתעד את המהלך רשמית.

 

אינסטנט קארמה

בתחילת 68' נסעו הביטלס לתפוס שאנטי עם המהרישי יוגי ברישיקש. והיה להם ממה להירגע. "מסע הקסם המסתורי", סרט הטלווויזיה המטורלל שמקרטני כפה עליהם בסוף 67', התקבל בביקורות הצוננות הראשונות בקריירה שלהם. העובדה שההרפתקה הזאת הולידה בכל זאת כמה שירים מצוינים, כולל אחד הגדולים בתולדות הלהקה - "אני ארי הים" - היוותה פיצוי מסוים. להתאבדות של האמרגן בריאן אפשטיין כבר היה קשה למצוא נחמה.

 

אפשטיין האניגמטי, הומו בארון שניהל ביד אמן את הביטלמניה והפך את הביטלס למותג הפופ המצליח ביותר אי פעם, נחשב לחסר תחליף. הביטלס סירבו להאמין שהוא שם קץ לחייו, והתעקשו שמדובר בתאונת מינונים. כדרכם בקודש, הם גם ניסו לרתום לצורכיהם את התאונה והחליטו להגשים את הפנטזיה על הקמת "אפל" - חברת מו"לות והפקה משלהם, שתמנע מכל הכרישים מריחי הדם לזמבר להם את הצורה בספרי החשבונות. הפלופ הזה יצא לדרכו מיד אחרי המסע להודו.

 

"יבוא לך דינה, יבוא לך"

 

בינתיים רישיקש עשתה לביטלס נעים בגב. את היומיום המוטרף של השואוביז החליפו סשנים ממושכים של מדיטציה טרנסנדנטלית בחברת פמליה ידידותית, הרצאות של המהרישי החייכן ו"אוכל צמחוני מחורבן", כפי שיציין אחר כך לנון. "כמו מחנה קיץ", יאפיין אחרי 30 שנה מקרטני. דיאטה נכפתה גם על משטר הסמים: גאנג'ה כן, אסיד לא. חדשות מצוינות לחבורה שהסתובבה פק"ל עם בקבוקי טיפות בכיס, ובעיקר ללנון, שאחרי שנתיים של שימוש רצוף הפך לג'אנקי של ממש (הוא טען פעם שלקח אלפי טריפים בימי חייו, וכנראה לא הגזים בתיאור). השלווה הזאת הולידה את התשתית לאלבום הלבן. מעיין היצירה נפתח. לנון, מקרטני והאריסון יצאו משם עם עשרות סקיצות.

 

בהיבט הזה חשוב להזכיר שהיה עוד דבר שהביטלס לא הביאו איתם למורדות ההימלאיה: כלי נגינה חשמליים. בשלוש השנים שקדמו למסע העמיקו ארבעת המופלאים לחקור את עולם המגברים, הדוושות והאפקטים; בעזרת מפיק הבית שלהם, ג'ורג' מרטין הגדול, הם הפכו את אולפן ההקלטות למעבדת ניסויים מרתקת. אבל לרישיקש הם הביאו מתוקף הנסיבות רק גיטרות אקוסטיות, חוזרים לכתוב בעזרתם שירים פשוטים וערומים. למעשה, לא פחות משישה משירי האלבום הלבן הם אקוסטיים לחלוטין. אחדים מהם, למשל "בלאקבירד" או "ג'וליה", הפכו לאבני דרך. נציג אחר של האנפלאגד באלבום, "ילד של אמא טבע", מבטא באופן מושלם את הוויית רישיקש. יש רק דבר אחד מצחיק בקשר לשיר ההלל הזה להרמוניה שמיימית: מקרטני הקליט אותו לבד לגמרי באולפן 2 של אבי רוד, בעוד שבאולפן 1 ממול עמלים לנון והאריסון בפרצוף חמוץ על מיקס לשיר אחר.

 

אכן, קארמה רעה התיישבה על רישיקש לקראת פיזור. הביטלס חזרו משם בהתגנבות יחידים, בהתאמה מושלמת למטען האישי־תרבותי של כל אחד מהם. רינגו סטאר ברח כבר אחרי שבועיים; האוכל שבר אותו. מקרטני, גאון מוזיקלי אבל לא האיש הכי מעמיק בעולם מבחינה אינטלקטואלית, נשאר בקושי חודש; הספיק לו (זה אותו מקרטני שיפתח את צד ב' של האלבום הלבן ב"מרתה יקירתי", שיר אהבה שנכתב לכלבתו הנאמנה). לנון חתך אחרי חודשיים. האריסון, במידה מסוימת, לא חזר מעולם.

 

כשהאופוריה עוד היתה בשיאה, לנון כתב שם את "לכל אחד יש מה להסתיר, מלבד לי ולקוף שלי", מצטט בפתיחה דברי אלוהים חיים של המהרישי על אודות כנות והורדת מסכות. הוא אפילו הוזמן לסיבוב בהליקופטר הפרטי של הגורו. אבל הנחיתה היתה קשה. האריסון ולנון התבאסו לגלות שהוד קדושתו שלח ידיים או הצעות מגונות לאחת מחברות הפמליה, ומיהרו לנתק מגע.

 

האלבום הלבן כבר יכלול את "לכל אחד יש מה להסתיר", בביצוע עצבני ומכוסח שלא נשמע עד אז בשדות הביטלס. בצמוד אליו יופיע אחד השירים המושלמים של התקליט: "סקסי סיידי", אלגוריה עוקצנית על בחורה קוסמת ופתיינית ש"עשתה צחוק מכולם". המקור היה פחות מטאפורי - לשיר קראו "מהרישי", והוא כלל כינויי גנאי גסים שהושמטו כדי להימנע מביקור בבית המשפט.

 

היא כל כך כבדה

הקלטת האלבום שיהפוך ללידת העכוז המפרכת ביותר בתולדות הביטלס נפתחה בסשן שהוקדש לעבודה על "מהפכה" - בלוז שבו בחר לנון להשיב לכל קפוצי התחת מהשמאל הטרוצקיסטי שתבעו פעולה נחושה יותר כדי לתקן את העולם. זאת היתה ירייה ראשונה, נבונה ומרחיקת רואי, בקמפיין הפציפיסטי שלו. הבעיה לא היתה במסר; היא היתה במדיום. לביטלס נדרשו 40 שעות אולפן, שנמרחו על פני שלושה שבועות, כדי להשלים את השיר. והעבודה על האלבום כולו ארכה חצי שנה, נצח במושגים שלהם.

 

זה מעולם לא קרה להם בעבר. הלהקה שהצליחה רק חמש שנים קודם לכן להוריד לטייפ 13 קטעים תוך עשר שעות - במסגרת הסשן הבודד שהוקצה לאלבום הבכורה שלה, Please please me - מצאה את עצמה מתבחבשת באולפן. I will, פזמון אקוסטי בן פחות משתי דקות, דרש לא פחות מ־67 טייקים. "לכל אחד יש משהו להסתיר" שאב 32 שעות אולפן. חמש שעות פחות מהיציקה של "כשהגיטרה שלי מייבבת בעדינות", אחד השוסים של האריסון, שאיבד כיוון במהלך העבודה. שיר אחר של ג'ורג'י בוי, מוצלח הרבה פחות, נקרא "לא אשם". הגיטריסט המופנם סחט עבורו מחבריו 99 טייקים (!) לפני שבא על סיפוקו (באופן זמני, כפי שהתברר; השיר לא נכנס לאלבום בסופו של דבר).

 

בתום העבודה הממושכת על "מהפכה" דחף לנון להוציא אותו כסינגל. שאר החברים התנגדו; הוא היה איטי מדי לדעתם. ייתכן שחששו גם מהקפיצה למים הפוליטיים והעדיפו לשמור על תדמית הטפלון שהביאה אותם עד הלום. בסוג של פשרה, התקליטון ששוחרר לבסוף למצעדים באותו קיץ סחב על הבי־סייד שלו גירסה מלוכלכת ומהירה יותר ל"מהפכה". בצידו השני היה "היי ג'וד", שיר שלא נכלל מאוחר יותר בין שירי האלבום. גם אם הסיבה היתה טכנית - חוקי חברות התקליטים בבריטניה עוד אסרו אז לכלול באריך נגן סינגל שכבר יצא לשוק לפניו באותה שנה - היא הלמה את הנסיבות. הרי מה להמנון הפופ ההרמוני והמושלם הזה ולקו הדיסוננטי וטורד המנוחה של האלבום הלבן. למעשה, "היי ג'וד" כל כך שונה ברוחו מחומרי האלבום הלבן שקשה להאמין שהוקלט על ידי אותה להקה באותו זמן. לא פלא שהאלבום הלבן זכור כתקליט הכי חסר להיטים בהיסטוריה של הלהקה. האיכויות שלו היו אחרות.

 

הסיבות להתארכות העבודה היו מגוונות. הפרפקציוניזם המטורף של מקרטני שבר באותה עת שיאים חדשים; היחסים בינו לבין האריסון, למשל, הלכו והורעלו בגלל התעקשותו לשבת לגיטריסט על הצוואר עד אחרון המהלכים בסולו. גם ההתפתחות הטכנולוגית גבתה שכר לימוד (הביטלס והצוות שלהם כפו במהלך ההקלטות על חברת התקליטים להשמיש לראשונה את מיקסר שמונת הערוצים, אז המילה האחרונה, שנרכש באותה שנה אבל נשאר בניילונים). מלחמות אגו ומצבי רוח תרמו את שלהם, וגם החיבה המבורכת לאקספרימנטליות ולחדשנות עשתה את שלה. לעתים תפסו את מקומה סתם מגלומניה ואובדן כושר שיפוט: אחד הביצועים ל"הלטר סקלטר", התקף האמוק השנוי במחלוקת שבו ניסו הביטלס להוכיח לגל המתחרים החמושים בדיסטורשן שלהם יש הכי גדול, נגרר ל־27 דקות; חלק ממנו שרד בגירסה הסופית, וזה המקור לשאגה המפורסמת שנשמעת בסופה - מפי סטאר או לנון, לא ברור עד היום - "יש לי שלפוחיות על האצבעות!".

 

הו יוקו

התוצאה הבלתי נמנעת של הכאוס באולפן היתה אובדן ריכוז, עצבים גבוהים, והדרמטי מכל: שורה של נטישות. האריסון, מותש ומתוסכל מסשן על אחד משיריו, חתך יום בהיר אחד לחופשה ספונטנית ביוון והשאיר את חבריו בלי גיטריסט מוביל. עם תחילת העבודה על "בחזרה לברית המועצות", בעקבות כמה ימים עכורים במיוחד, הכריז סטאר שנשבר לו הזין מהמתח בין החברים והודיע שהוא עוזב את הלהקה. שלושת הנותרים נאלצו להקליט בלעדיו את "ברית המועצות" וגם את "פרודנס היקרה", שני השוסים שנבחרו מאוחר יותר לפתוח את האלבום. אחרי שבועיים של תחנונים חזר רינגו לאולפן, ומצא את מערכת התופים שלו מקושטת בפרחים. גם לנון מצידו דפק נפקדות פתאומית מדי פעם.

 

התוצאה הסופית הציגה את התקליט הכי לא ביטלסי של הביטלס אי פעם. 30 קטעים נכנסו בסופו של דבר לאלבום הלבן. מתוכם השתתף מקרטני, הרוח החיה שהחזיקה על כתפיה את הלהקה בשנות חייה האחרונות, ב־27. סטאר תרם ל־22 בלבד, לנון ל־21 והאריסון ל־20.

 

עם מצבת הנוטשים נמנו גם האומללים שבאולפן: ג'ורג' מרטין פינה את עצמו במהלך ההקלטות, לראשונה בתולדות הרומן שלו עם הביטלס, לשורת "מחויבויות נוספות". הוא גם נזקק לחופשה מיוחדת במהלך העבודה. יד ימינו, הטכנאי הגאון ג'וף אמריק - שהפליא לעשות ב"ריבולבר" וב"סרג'נט פפר" - שם את המפתחות באמצע התהליך ונשבע לא לעבוד שוב לעולם עם החבורה שיצאה משליטה. גם מחליפו על הקונסולה, קן סקוט מהיר התפיסה, לא היה פראייר. במהלך העבודה המייגעת עם האריסון על "חזרזירים", מניפסט צדקני ומביך נגד הבורגנות, התחיל לפתע האחרון לבצע שיר חדש שכתב. "היי, זה נשמע מעולה, למה שלא נעשה את זה במקום", מיהר סקוט לירות. האריסון לא השתכנע. לשיר ההוא קראו Something. הוא יופיע באלבום הבא של הביטלס, "אבי רוד", ויהפוך לתרומה המושלמת ביותר של האריסון לקאנון.

 

את הנפקדויות איזנו במידה מסוימת הופעות אורח. המנהג הזה לא היה זר לביטלס, אבל בימי האלבום הלבן הוא יצא משליטה: 17 משירי האלבום, יותר ממחצית, מכילים קצת עזרה מידידים. במקרים מסוימים ברמת קולות רקע ומחיאות כפיים, במקרים רבים אחרים בתפקידי נגינה של ממש. בהזדמנות אחת לפחות, מפורסמת למדי, זה הציל את העסק. כשג'ורג' האריסון הזמין לאבי רוד את חברו הטוב אריק קלפטון, אז חבר להקת Cream וגיבור גיטרה בהתהוות, הוא מן הסתם פינטז על אתנחתא חברתית בעיקרה. זה נגמר לא רק בהפשרה זמנית של האווירה הדחוסה באולפן, אלא גם בסולו גיטרה מסחרר שגאל מתהומות את "כשהגיטרה שלי מייבבת בעדינות".

 

היו גם אורחים פחות רצויים. ההקלטות לאלבום הלבן השיקו רשמית את הרומן הלוהט של ג'ון לנון, סוף סוף גרוש, עם אמנית המיצג היפנית יוקו אונו. בניגוד גמור להסכם בלתי כתוב אך קדוש ששרר עד אז בין ארבעת המופלאים, לנון הזמין את בחירת ליבו להתנחל חופשי באולפן. כשרינגו תהה באוזניו מה הסיפור, הסביר לו לנון שככה זה יהיה מעכשיו. אונו נדחפה לעשות קולות רקע בשני שירים, אבל התרומה הבולטת ביותר שלה לאלבום - מלבד, כמובן, היותה קוץ רשמי בתחת - היתה בעבודה הזוגית עם לנון על "מהפכה מספר 9", קולאז' אוונגרדי של דגימות סאונד בן שמונה וחצי דקות, וללא ספק הקטע המושמץ והשנוא ביותר של הביטלס אי פעם.

 

כשהיינו מופלאים

מקרטני לא סלח ללנון על "מהפכה מספר 9", ונלחם ללא הצלחה כדי להשאיר אותו מחוץ לאלבום. למה? הדעות חלוקות. ההשערה הטבעית היא שהזדעזע מהקטע המחורבן, אבל טענה מעניינת לא פחות היא שמקרטני נעלב מזה שלנון לא הזמין אותו להרפתקה (מקרטני היה חובב דגימות מדופלם; רוב הלופים ב"המחר אינו יודע", השיר שחתם את "ריבולבר" והזניק את הביטלס לעידן חדש של צליל, היו מעשה ידיו).

 

כנראה כנקמה, מקרטני ניצל שעת כושר בשלהי ההקלטות כדי לבצע ביחידות עם רינגו את "למה שלא נעשה את זה על הדרך?", שליפת ריתם אנד בלוז משוחרר ומחורמן. הפעם היה תורו של לנון להתבאס. משלב מסוים בקריירה של הביטלס לא היו לו הרבה מילים טובות להגיד על שותפו/ יריבו, אבל הקטע המפתיע הזה מצא חן בעיניו במיוחד.

 

יציאות יחיד אחרות של מקרטני כבר היו מוצלחות פחות. שאר החברים בזו לו במיוחד על Honey pie, מין סווינג שמאלצי ולא רלוונטי בסגנון תחילת המאה. לא שהם טמנו ידם בצלחת, תרתי משמע. "סאבוי טראפל" של האריסון, אחד הקטעים החלשים באלבום, מגיע מיד אחרי Honey pie. הוא עוסק בנושא הרה גורל: תיעוד חיבתו העזה של החבר הטוב קלפטון לדברי מתיקה.

 

עם כל כך הרבה פילרים, גגים ונקודות תורפה, התגייס ג'ורג' מרטין בסיום ההקלטות לקמפיין מתבקש: הוא חזר והפציר בביטלס לצמצם את הרשימה ל־15 שירים, כדי להוציא תקליט אחד טוב במקום שניים חלשים. אבל בני טיפוחיו ננעלו על אלבום כפול. כשהפור נפל התכנסו לנון, מקרטני ומרטין לסשן אחרון. על הפרק עמד הסיקוונסינג - קביעת סדר השירים באלבום המיועד.

 

לא הרבה ידוע על מה שקרה באותה התכנסות היסטורית. רק עובדות המסגרת ברורות: השלושה התוועדו באולפן לסשן הארוך ביותר בתולדות הלהקה. הוא ארך 24 שעות ברציפות. בסופו, בדרך פלאית ובלתי ניתנת להסבר, היה לביטלס ביד אלבום מהפנט ומנצח. מופת של בנייה ואיזון, אולי הדוגמה הבולטת ביותר אי פעם לשלם העולה על סך חלקיו. נפילת המתח היחידה מורגשת בצד הרביעי והאחרון; כנראה שלקראת סיום נגמרו גם לגאון כמו ג'ורג' מרטין השפנים בכובע. בכל זאת יש גבול לכמה אפשר ללהטט עם שמיכה טיפל'ה קצרה מדי.

 

בתמונה: אליצור כלכותה

 

התארכות העבודה, והשמועות המסתוריות שטיפטפו מאבי רוד במהלכה, רק הגבירו את הציפייה. העולם חיכה לאלבום הלבן, התנפל עליו ברעבתנות ואימץ אותו בזרועות פתוחות. במקרה קיצוני במיוחד התיימרה חבורת הטיפשים של הפסיכופט צ'רלי מנסון לקרוא בין השורות, והוציאה לפועל בהשראת "הלטר סקלטר" ו"חזרזירים" את מרחץ הדמים המפורסם שלה בקליפורניה. למרבה האירוניה, לנון גיחך כבר בשיר השלישי באלבום ("בצל זכוכית") על כל הפתאים שמתעקשים לחפש משמעות יתרה בגיבובי המילים שלו ושל חבריו. את השיר הזה, למרבה הצער, לא טרחו המנסונים להפנים.

 

אבל היו גם תאונות משמחות יותר; למעשה, "תאונה משמחת" זה כמעט המוטו של האלבום. למשל במקרה של ההתלהבות מהבחירה להשאיר את היצירה חסרת שם ("האלבום הלבן" הוא רק כינוי רווח; על האלבום נכתב בלקוניות The Beatles). פרשנות היללה את המסר של חזרה למקורות, של הצדעה לפשטות, אבל האמת היתה טריוויאלית בהרבה: שנים לפני שלהקת מיינסטרים ישראלית תבחר לעצמה שם דומה, הביטלס התכוונו לקרוא לאלבום "בית הבובות". אלא שברגע האחרון גנב להם הרכב נשכח את הטייטל כשקרא כך לאחת מיצירותיו, והלהקה הגדולה בעולם נותרה בידיים ריקות.

 

גם על העטיפה הלבנה כולה, מעשה ידיו של מעצב הפופ־ארט המצליח ריצ'רד המילטון, נבנו תילי־תילים של תיאוריה. הפרשנות הרווחת היתה שמדובר באנטיתזה מתוחכמת לקולאז' הצבעוני והראוותני של "סרג'נט פפר"; יכול להיות, אבל כדאי לזכור באותה נשימה שבלחץ הזמן שנוצר בעקבות התארכות העבודה, המילטון פשוט לא זכה להאזין לחומרי התקליט שאותו היה אמור לשקף.

 

כך או אחרת, בתוך העטיפה הלקונית חיכה למאזין עולם ומלואו. אקלקטי למדי, כאמור. לעיתים פורץ דרך. הלהקה שהסבירה לעולם רק שנה לפני כן ש"כל מה שאתה זקוק לו הוא אהבה" הפיצה עכשיו גם מסרים כמו "כן אני בודד/ רוצה למות", או "אני צריך את המנה שלי, כי אני יורד נמוך".

 

שניים מהשירים הציגו את לנון בבדידות מזהרת. למקרטני היו ארבעה סולואים כאלה. האריסון תרם לראשונה לא פחות מארבעה שירים פרי עטו, ואפילו סטאר התכבד בספתח בדמות שיר ראשון שחיבר בעצמו, Don't pass me by. רק 16 מהשירים כללו הופעה משותפת של כל הארבעה, ומתוכם רק שישה (!) הציגו את הביטלס לבדם בזירה. המספרים האלה מוכיחים כמה רחוק הלכו הביטלס מהיכן שהכל התחיל.

 

אחד מהקומץ שבו ניגנו הביטלס כמו פעם, ארבעה נגד העולם, עונה לשם "אושר הוא אקדח חם". שיר ענק וחד פעמי, שאמנם נכתב על ידי לנון אבל מציג להקה שלמה שרתומה למאמץ משותף, כפי שמציין בתבונה הביוגרף מקדונלד. אחרי הכל, זה כנראה לא מקרי שמדובר בשיר הטוב ביותר באלבום הלבן.