"אמנם נהוג לומר ש'רחוק מהעין רחוק מהלב', אבל אני לא ממש מסכימה, כי בן זוגי תמיד היה רחוק מהעין ואף פעם לא היה רחוק מהלב", אומרת טלי קיים, בת 18, על הקשר הטרנס־אטלנטי שניהלה במשך חצי שנה עם בחור צרפתי שרמנטי. "אחרי הכול, המרחק תמיד היה חלק מהקשר שלנו, אז אני לא מתחברת להשקפת העולם הזאת", היא מוסיפה.

זה די רומנטי, קשר טרנס-אטלנטי (איור: שירה ברזילי)
גם יאנה רוטשטיין, בת 23, ונעמה כהן, בת 25, נאלצות להתמודד עם מציאות שבה בן הזוג נמצא ביבשת אחרת. קיים שרדה בקשר השלט־רחוק הזה במשך חצי שנה, רוטשטיין מחזיקה מעמד מרחוק כבר שנה וחצי, וכהן מתכננת בימים אלה ממש את המעבר שלה לארץ אחרת כדי להתאחד עם אהובה.
אז למה לעזאזל להיכנס לקשר עם בחור שלא חי כאן?
קיים: "הוא היה כזה מקסים והיה בינינו חיבור ממש טוב... זה אולי יישמע נורא קלישאתי, אבל ארבעה ימים אחרי שהכרנו באתר סקי בצרפת, הבנתי שזאת הזדמנות שאי אפשר לוותר עליה. כשחזרתי לארץ חיכה לי כבר מייל ממנו בבית והיה ברור שהבחור רציני".
נשמע כמו סרט הוליוודי.
"זה באמת היה מדהים", היא מאשרת. "וזה אחד הדברים הקשים בוויתור על קשר כזה, כי זה סוג של סרט שאת נכנסת אליו".

יחסים כמו בסרט
מכהן, שהכירה את בן זוגה הגרמני במהלך חופשה בתאילנד, נחסכה ההתלבטות: "הוא החליט בשבילי ששומרים על קשר. ידעתי שאשמע ממנו, ידעתי שהולך להיות פה משהו מיוחד ואחר, אבל לא חשבתי שזה יהיה עד כדי כך חזק".
המקרה של רוטשטיין קצת שונה. היא והחבר הישראלי שלה, אלכס, הכירו בארץ, אבל חודשיים לאחר מכן היא נאלצה להתמודד עם עזיבתו ללימודי פיזיותרפיה בהונגריה: "כשהכרנו הוא למד למבחני קבלה לכל מיני אוניברסיטאות. התחלנו לצאת ומהר מאוד הבנו שהקשר נעשה ממש רציני, ואז הוא התקבל ללימודים בהונגריה ובישר לי שהוא נוסע. תמכתי בהחלטה הזאת כי הבנתי שמדובר בעתיד שלו וגם מפני שאני עצמי הייתי בשלב דומה בחיים, שבו הייתי צריכה לקבל החלטות לגבי העתיד שלי, ולכן הזדהיתי איתו והבנתי אותו. לא חשבנו לרגע לוותר על מערכת היחסים הזאת. קניתי מייד כרטיס טיסה כדי להיות איתו כשהוא מגיע לשם כי ידעתי שיהיה לנו קצת קשה, אבל נסעתי גם כדי 'לבדוק את השטח' ולדעת למה לצפות".
אם לרגע נדמה למישהי מכן שקשר טרנס־אטלנטי דומה לקשרים המתקתקים שהוליווד מנסה למכור לנו כבר שנים, הרי שד"ר איריס בר־און, יועצת זוגית ובעלת התוכנית "מדברים אהבה" ברדיו רדיוס MF 100, דואגת לפוצץ את הבועה הזאת במהירות: "קשה מאוד גם ככה לשמור על קשר זוגי רגיל ונורמאלי. במצב קיצוני כזה, הטלטלה הרגשית חזקה יותר מיעילות הקשר כי היא תוקעת את החיים לשני האנשים שמעורבים בו. המרחק עושה טוב לאנשים שנורא צריכים להישאר ב'היי' רגשי, אבל כשמגיעים לשלב שבו מעוניינים להתקדם עם הקשר, זה קשה מאוד לביצוע. ככל שתיפגשי איתו יותר תרגישי שאת יותר שייכת, יותר חווה ויותר רוצה כי נעים וטוב לך, אבל אז תיזכרי שאתם חיים בשתי מדינות שונות... הבעיה היא שלפעמים כשכל כך רחוקים נוטים להסתבך באידיאליזציות של הקשר וטוחנים את זה יותר מדי".

לפעמים חסר החיבוק של לפני השינה
רוטשטיין מאשרת שלא הכול ורוד: "יחסית אנחנו מתראים הרבה ולא קרה שנפרדנו ליותר מחודשיים, אבל כשאנחנו נפגשים מחדש אני מרגישה לפעמים סוג של ריחוק, כאילו אני לא מכירה אותו בעצם. זה לא כמו בסרטים, שבהם הזוג שנאלץ להיפרד מתאחד מחדש ואז הם מתנפלים אחד על השני ומתנשקים – לוקח זמן עד שהרגשות מתעוררים ואת נזכרת שזה הבנאדם שאת מדברת איתו בטלפון ממרחקים. כמובן שיש רגעים שקשה לי והוא פשוט לא שם. אני יכולה לבכות לו והוא יכול לנחם אותי, אבל אני לא יכולה לגעת בו, למשל. לפעמים חסר החיבוק של לפני השינה".
למרחק יש גם יתרונות?
"כן, בוודאי. בפעמים הראשונות שבהן נפרדנו ונפגשנו שוב, התאהבתי בו בכל פעם מחדש וראיתי אותו באור שונה. חוצמיזה, הביקורים אצלו ממש כיפיים בשביל שנינו וככה מתאפשר לי לטייל המון באירופה בלי להוציא יותר מדי כסף. המרחק בינינו גם איכשהו תורם ללימודים שלי, כי כשאני לבד אני מסוגלת להתרכז הרבה יותר במה שאני חייבת לעשות. בשנה שעברה כשהוא הגיע ארצה לביקור, לא הצלחתי להתרכז בכלל בלימודים".
גם קיים חושבת שיחסים כאלה שווים את המאמץ. אחרי הכול, כמה בנות את מכירה שהיו מסרבות לעבור לפריז לחודש כדי לבלות עם האהוב שלהן?
"לא עברתי לשם", היא מתקנת בחיוך. "אני בחיים לא אעזוב את ישראל! פשוט החלטתי שבמקום לעשות טיול של לפני צבא עם חברות, אטייל איתו. טסתי אליו לפריז, שם בילינו בדירה שלו ואחר כך גם עשינו טיול גדול ברחבי צרפת".
כמה זמן, למעשה, ביליתם יחד במהלך הקשר?
"היינו יחד חמישה וחצי חודשים ובמהלכם התראינו בסך הכול שלוש פעמים: ארבעה ימים במהלך המפגש הראשון שבו הכרנו, ואז אחרי שלושה חודשי ציפייה קשים הוא הגיע ארצה לשבוע. אחר כך אני באתי אליו לביקור הזה בפריז".
ומה עושים כדי להתמודד עם חודשי הציפייה שבמהלכם לא מתראים?
"היו הרבה מאוד רגעים של שבירה וגעגועים, ובכל זאת לא ויתרתי אלא רק ציפיתי עוד יותר למפגש המחודש. גם הוא הרגיש כמוני... שלחנו אחד לשני תמונות שבהן חיפשנו לראות חיוך. זה כיף. שיחות הטלפון יקרות בטירוף ולכן צ'וטטנו כמה שיותר, אבל בכל זאת קרה שהתקשרנו רק כדי לשמוע את הקול אחד של השני לדקה. זה אמנם הגביר את הגעגוע אבל גם עזר".
ד"ר מוטי רימור, מרצה בכיר לפסיכולוגיה ולפילוסופיה מהחוג למדעי ההתנהגות במסלול האקדמי של המכללה למנהל, מסביר את ההיגיון מאחורי סוג כזה של תקשורת: "התנהגות כזאת אופיינית לגיל ההתבגרות או לראשיתו של קשר רומנטי, שאז המרחק בין בני הזוג דווקא מושך את הצדדים ומלבה את האש. הם שומרים על קשר דרך מכתבים ושיחות טלפון ארוכות, ומבטאים את ההתחייבות הזוגית שלהם באמצעות מילות קוד אינטימיות, סמלים ומזכרות אישיות. תוך כדי הם נפגשים, כמובן, למפגשים קצרים או ארוכים שמספקים ברמה הרומנטית בלבד, אבל נועדו להכין אותם להתקרבות יותר עמוקה, שתהיה ההמשך הטבעי של הקשר שלהם. מה שמעניין הוא שההמשך הזה לעיתים אינו קורה, כי אצל זוגות מסוימים דווקא הקרבה שמגיעה לאחר מכן מקררת את היחסים, והם דועכים. זאת ההוכחה לכך שאין כנראה סיבה טובה להמשיך את הקשר הזה".