פרייזר וצוותה חקרו קבוצה של שימפנזים בגן החיות "צ'סטר" שבאנגליה, מינואר 2005 עד ספטמבר 2006. הם תיעדו מקרים בהם התעמתו שימפנזים אלו עם אלו, עימותים שכללו נשיכות, מכות מרדפים ואיומים. במהלך המחקר הבחינו החוקרים במקרים רבים בהם שימפנזה שלישי, שלא היה מעורב בעימות, ניחם את אחד הנפגעים באמצעות נשיקה וחיבוק.
"ניתן היה לראות ששימפנזה אחד מניח את פיו הפעור על גבו או על ראשו של שימפנזה אחר. במקרים של חיבוקים הם הניחו את זרועותיהם מסביב לגופם של חבריהם, ממש כמו אצל בני אדם". תוצאות החיבוקים והנשיקות היו הפחתה משמעותית בגילויי חרדה אצל השימפנזים שזכו לניחום. גילויים אלה כללו גירוד עצמי מוגבר ומריטת שערות.
ד"ר פרנץ דה-ואאל, מאוניברסיטת אמורי באטלנטה, אמר שהמחקר חשוב מפני שהוא מצביע על הקשר הקיים בין ניחום פיזי להפחתת לחץ וחרדה, אצל היצורים הקרובים ביותר לבני אדם מבחינה גנטית. בעבר, טען דה-ואאל, טענו חוקרים שאין למגע פיזי כל השפעה על רמות לחץ וחרדה. "מחקר זה מוכיח כי נחמה כשמה כן היא, מזור לאלה המתייסרים לאחר חוויה טראומתית. התוצאות חד-משמעיות והן מעידות על כך שמגע פיזי הוא ביטוי לאמפטיה" אמר דה-ואאל.
דה-ואאל הוסיף וציין כי התנהגות מהסוג שגילו השימפנזים זה כלפי זה, נצפתה בעבר במחקרים בהם השתתפו ילדים. חוקרים הבחינו בנטייה הקיימת אצל ילדים קטנים לחבק ולנשק בני משפחה שגילו סימנים של לחץ, התופעה זכתה לכינוי "דאגה סימפטתית" (Sympathetic Concern). ראש צוות המחקר, פרייזר, סיפרה גם כי מחקרים שעסקו בעופות מסוימים ובכלבים הצביעו גם הם על גילויי אמפתיה המוצאים ביטויים במחוות פיזיות, אך מחקרים אלה לא הצליחו למצוא עדויות להפחתה של רמות לחץ וחרדה בעקבות גילויי החיבה הללו.